בימים אלו חוגג חוק העישון שנתיים. מזל טוב, באמת. חייהם של רבים השתנו ללא היכר, עד לכדי הפיכתם לאנשים שונים בתכלית, ריחניים, נעימים ואדיבים.
אולי מוקדם לקבוע, אולם מבעד לאדי העשן שעדיין מכסים את מיטב הברים בתל-אביב וירושלים, נראה שהחוק נחל כישלון חרוץ. מה שעבד באירופה ובארה"ב, באופן מאוד לא מפתיע, שלא לומר – צפוי, התמוסס תוך שבועות ספורים בישראל.
איך ייתכן, יתהה לעצמו גלעד ארדן, שחוק כה חכם, הומניטרי, מתבקש וצודק, כשל כישלון מהדהד?
איך ייתכן שהשינוי העיקרי שהביא החוק הוא בעיקר עידוד היצירה של עכברי הברים? כעת הם יוצרים מונומנטים מרשימים מעיגולי קרטון שנודעו בעברם כתחתיות לכוסות הבירה, מעשנים בדרכים ורסטיליות ורבות רושם (נשיפת העשן לצד הרחוק מדלת הכניסה), ובאופן כללי נהנים מהחיים, למעט קנס מזדמן וחריג לחסרי המזל הבודדים שבהם.
אם תשאלו את השר ארדן, מדובר באזלת ידם של העיריות, של הפקחים, של בעלי הברים, של הציבור הלא-מעשן ואפילו של המעשנים עצמם, שסירבו לקבל באהבה ובחיבוק חוק המציל אותם מעצמם. כולם אשמים מלבד המחוקק.
נכון שהנטייה הבסיסית, הראשונית, היא להאמין שהישראליות המיוזעת היא האשמה, שברור שחוק בישראל נולד לתוך בוז מלגלג עוד בטרם יצא לאוויר העולם. אם כך, מדוע נאכף החוק במקומות מסוימים, כמעט כל קניון, מסעדה, בית קפה ודומיהם, אך בברים ובמועדונים ממשיכים לפמפם עשן?
השר ארדן וחבריו לא השכילו לפרוט לפרוטות חוק שיש לו השלכה חברתית רחבה. אם נעזוב לרגע את המעשנים עצמם, הם הרי ממילא לא יודעים מה טוב בשבילם, ונסתכל על בעלי הברים והמועדונים כעל בעלי עסקים המעוניינים להתפרנס ולהרוויח, נגלה שבחודשים הראשונים לחוק העישון הם דיווחו על ירידה ממוצעת של 25% בהכנסות. האם מישהו גילה רצון קל שבקלים לפצות אותם או למצוא להם פתרון כלשהו? ישנו פרדוקס מסוים בכלליות של החוק: מצד אחד ייאמר, בצדק גמור, שמדובר במקומות ציבוריים, מושג כוללני ומעורפל כשלעצמו, מצד שני זהו מקום פרטי לחלוטין כאשר מדובר בהפסדים שנגרמים לו.
אין דינו של בר תל-אביבי, ירושלמי, הרצלייני או דימונאי כדין מסעדה, בית-קפה או אולם קולנוע.
אומר השר ארדן, על שלל המחקרים שקרא, שאחוז המעשנים באוכלוסיה הכללית עומד על 20. נניח. האם מדובר על אותו אחוז באוכלוסיית הבליינים? האם פתרון תיחום רבע מהמקום תופס במקרה של בר שכונתי המכיל 40–50 מקומות ישיבה? ובכלל, האם המבנה של רוב הבארים (מבנה ארוך וסביבו כסאות) מאפשר את פילוחו והצבת חומת מגן בתוכו, שתבודד את המפגעים מאלו המתחננים לנשום אוויר צלול?
נדמה היה שהחוק נועד מלכתחילה לחוקיות של הברירה הטבעית. לשרוד היכן שנדמה שהוא צודק והגיוני, כמו במסעדות למשל, שבהן סועדים גם ילדים, מבוגרים, נשים בהריון וסתם רבים הבאים לנפוש קולינרית, ללא שינשפו את עשן ה"מרלבורו" לפרצופם, ולגווע במקומות בילוי כמו בארים ומועדונים, שבהם הלקוחות הם לרוב אנשים צעירים הבאים לשתות ולהתפרק, לעתים עם סיגריה בפה.
יש חשיבות עצומה לחוק שכזה, אין מדובר בחוק שולי הנופל לקטגוריה של חוקים ירוקים זניחים או בחוק קטנוני שנועד להדביר את אוכלוסיית המעשנים, כמו ששמעתי מפי אנשים לא פעם.
מדובר בחוק עקרוני וחשוב שמוצא לנכון להגן על מי שאינו מעשן ומעוניין להימנע גם מעישון פסיווי. באופן שהחוק מתקיים הוא פוגע לא רק במעשנים – אלא גם באלו שלא. לא מספיק שאינם זוכים להגנה מעשית בהיעדר אכיפה ראויה, עכשיו הם גם נתפסים כמשביתי שמחות טורדניים.
בפעם הבאה שהשר ארדן מחוקק חוק ראוי שיבדוק על מי הוא חל, מה הסיכוי שייאכף על מנת שלא ישים אותו ללעג, ואיך ניתן להבדיל בגוונים נוספים מלבד השחור והלבן שבהם הוא רואה את הדברים.
עד אז ימשיך החוק להתפוגג בתוך ענני העשן המיתמרים.
טמיר גונן הוא סטודנט לתקשורת ומעשן חובב
תגובות אחרונות