פעם-פעם לפני הווב, היית קורא את המאחורה של כריכת הספר – שואב את שלושת השורות שהוקדשו לחיי הסופר הנערץ עליך ומתענג עליהן. מנסה לדלות עוד פרט על חייו, קורא בשקיקה ספרים נוספים שלו (אם תורגמו על ידי ההוצאה כמובן). היום מן הסתם יש לו בלוג ואתה יכול לתקשר אתו ישירות. תענוג! בכלל, חסמי התרבות נהדפו, אין סלקטורים המועדון פתוח לכל. האליטות מצקצקות באי שביעות רצון, אבל בלוג נולד, כוכב נולד, לרקוד נולד – על המפה, ואם אתה מסמס מהר גם השופטים בתחרויות האלו לא יכולים לך – עידן ההמון המכתיב נולד, וחכמת ההמונים השתכללה.

פעם, כשעשית צעדים ראשונים בכתיבה, איזה עורך עצבני היה מתזז אותך הלוך וכתוב עד שהיה יוצא אייטם טוב (או לפחות טוב בעיני העורך שלך), פעם, ישבת בגארז' של ההורים (בסיאטל?) וחרקת למוות עד שידעת לעשות משהו עם הלוק המגניב שלך (או לפחות מגניב בעיני אמא שלך), פעם ופעם – אבל היום, הכישרונות הבולטים צפים למעלה בלי לעבור את דרך החתחתים שאולי מחשלים אותך אבל ברוב המקרים מפילים אותך. אה, כן, גם הזבל צף באותה המהירות.

רגע, אם כולם עלו פאזה, אז נשארנו בעצם אותו הדבר? בעצם יתכן שכן, אליטות – כדרכן – ימשיכו לבנות מועדונים סגורים, אלו המבקשים את קרבתן – ימשיכו לנסות ולהיכנס לשם, אבל הרוב שאינו מודע לקיומו של המשחק – יהנה משלל אפשרויות שלא היו לו בעבר

ההבדל היחיד הוא בתחושת ההם ואנחנו. פעם היא היתה מחודדת, היום, רוב הסיכויים שאלו שיכלו לחוש שונים, שבימים אחרים היו מנסים לצאת כנגד המיינסטרים ולנסח אמירה אישית – לא יחושו זאת כלל וימשיכו להתבוסס בחדוות המאסה, וזה לא צריך להיות סתם כאלו שממילא לא היה להם מה להגיד, זה ממש יכול להיות יוצרים מצויינים שלעולם כבר לא יהיו… למה? כי הברק המכשף של כוכב נולד מבלבל בדיוק כמו בועת הסטארט אפ שהפיחה תקוות, ובדיוק כמו טרנד נופשוני ההכל-כלול-תראו-איזה-מחיר-משתלם, או הנה תורה רוחנית-אלטרנטיבית שפותרת הכל, ואפילו אתרי שידוכים – כי זוגיות אפשר לקטוף … תחושת האמריקנה והחלום, תחושת "הנה זה מעבר לפינה". המלאכותיות, הזיוף, הרעש והצלצולים באמת יכולים להפיל גם את החזק שבצעירים. זה באמת לא הוגן שאנו מספקים כל כך הרבה אחיזות עיניים, אבל הי, זה עולם טבעי לדור המתקרב והם בטח יהיו מצויידים בחיישנים מתוחכמים יותר. או אולי לא? בכל מקרה, אם נרצה ואם לא, אנו חיים במטריקס ותפקיד היוצר הוא לחשוף אותו. מצחיק, אבל בסיכומו של דבר, אחרי כל הבטחות-האינסטנט, הוא יצטרך לעבוד הרבה יותר קשה…

5 תגובות   קטגוריות: זהות, חברה, כללי ו תרבות שוליים

כשציידי ראשים גילו שבהרלם השחורה והזועמת כנופיות רחוב מעבירות את זמנן בחיבור המנוני היפ הופ לוחמניים, הם חייכו לעצמם בשביעות רצון. אין דבר יותר משמח כשמחאה מתחילה לשטוף את הרחובות. מחאה היא פוטוגנית, יודעים הציידים, היא מצטלמת טוב, היא מתלבשת בן זונה, והיא מחכה לספונסרים שיקדמו אותה.

בסדרה האלמותית בוורלי הילס 90210, "המורדים" לבשו מכנסים בכמה מידות גדולות יותר והבוקסרים שלהם בצבצו הרבה יותר מהמקובל. הכובעים מזמן היו הפוכים על הראש, ו-In no time כמו שאומרים, כל ילד לבן ידע ששחור זה הלבן הבא.

ראפ, היפ הופ, וגנגסטה ראפ התחילו להגיח לקדמת הבמה – אבל עם כל חיבוק הממסד, הטקסטים הזועמים באמריקה לא התעדנו, להיפך, כנופיות ניהלו מאבקים בקדמת הבמה וקרב יריות מאחוריה… הטקסט השוביניסטי שכלל שנאת נשים, לבנים, שחורים, קידש את הכסף וסמלי מעמד, והטיף לבלינג-בלינג ובאנג-באנג – בלי בושה, אבל אם מקשיבים טוב-טוב אפשר לשמוע את הפיוט של סנופ דוגי דוג וד"ר דרה. אם הג'ז הביע את מחאת השחור ללא מילים, הפעם המילים היו בקדמת הבמה והם לא התכוונו להתכופף עבור אף אחד – גם לא אם נייקי או אדידס מממנות את הפסטיבל הבא. ככה זה כשיש לך ביצים.

אליטות נולדות או מתנועה של אנשים שעמלו כל חייהם כדי להיבדל מאחרים ולהתקדם בחוגים מסוימים (אקדמיה, צבא, נניח), או מכאלו שהחברה עמלה כל השנים להיבדל מהם (גטו, שיכונים, עיירות פיתוח, נניח). הראשונים קיבלו תו תקן חברתי ואת הערכת המיינסטרים, אבל עם הקבוצה השנייה, מחוגי הרגש השתוללו בקרב המיינסטרים ללא שליטה. והיו שם כמובן את תאגידי הענק שידעו לעשות מזה כסף בזמן…

אבל פה בארץ יש מוקש שמעכב כל תהליך, והסיבה לכך היא (כנראה) הגלותיות שעדיין מושרשת בדי.אן. אי שלנו. אנחנו פחדנים. מילא המיינסטרים אבל גם האליטות פחדניות, וכולם ביחד מגדלים דורות על גבי דורות של חנפים. ואם יש משהו דוחה באומה זו חנופה.

הנה, תראו מה קורה להיפ הופ העברי שלנו, הוא שר הלל לאלוהים, לכמה כיף לחיות ביחד, ואפילו המחאה היא לייט שלא חלילה תעצבן את האוזן. את הראפר הערבי ייהדו, את הצל סילקו, ושב"ק ס' בנויים על ר"ת מהווי צבאי… איפה הטקסטים העצבניים שלא יפזלו לפרחים בצריח? אז נכון, הלבוש והמראה – מדוייקים, המוזיקה אכן פוגעת בלב, אבל המילים? המילים מכוונות לראש, ומשם, כידוע, מקסימום מגיע סיקור תקשורתי, בטח לא מהפכה.

הפחד מוביל לדריכה במקום, לאווירת כאילו. הפחד לא להיכנס לפלייליסט של גלגלצ מנפיק להיטים חלולים, הרצון שהמרצה\בוס\כתב\ יחמיא לך – אינו מקדם יצירה, וערוץ 2 כבר מזמן שיבץ את לוח השידורים על פי מדד הפחד הזה. ובמקום של פחד יש גם אליטות מדומות, וחברה בהקפאה.

אבל כדי שלא נגמור את הפוסט באווירה מדכאה, וגם ניתן טיפים לציידי הטרנדים באשר הם. ניצני המהפכה רוחשים בפרברים הרדומים, במתנסים מזוהמים, במועדוני שוליים מצחינים, ברגע זה ממש, נערים רוסיים מתוסכלים בועטים מכל הלב. החברַה לא רוצה אותם והם לא רוצים אותה בחזרה. במתח הזה בדרך כלל המיינסטרים נשבר ראשון. אז נכון, בדרך למרכז רובם יפלו – כי עם החיבוק מגיע גם הפחד לאבד אותו, אבל פה ושם יסתננו מורדים אמיתיים – כאלו שיורקים לפרצוף של החברה אבל הם מוכשרים שד עד שלמיינסטרים ממש לא יהיה אכפת.

התנועה זורמת. לאט. אבל זה יקרה מתישהו, אתם תראו, אפילו הפחד מתעייף לפעמים.

5 תגובות   קטגוריות: אופנה, אירועים, זהות, חברה, כללי, פרסום, שיווק ו תרבות שוליים