היום, ה-26 באוקטובר 2009, הוא יום הסגירה הרשמי של GeoCities, אחד האתרים הפופולאריים ביותר באינטרנט של שנות התשעים, והפלטפורמה המובילה באותה תקופה לאתרי אינטרנט אישיים – הדינוזאורים ששלטו פה לפני עידן הבלוגים.

קהילת GeoCities היתה מחולקת לשכונות כאילו-גיאוגרפיות (מכאן השם) לפי נושאים: Hollywood נועדה לבדרנים, SiliconValley איכלסה את הגיקים, CapitolHill נתנה במה לפוליטיקאים, WestHollywood לקהילה הגאה, וכן הלאה. חלק מהשכונות היו כל כך גדולות, שהיה צריך לספח להן פרברים, כמו במקרה של השכונה בה בחרתי לתקוע יתד בחופשת הפסח של 1997 – SoHo, שכונת האמנים. כתובת האתר שלי היתה www.geocities.com/SoHo/Lofts/9987, וקראתי לו A House in SoHo. הוא היה נראה כך:

מאוד התרגשתי מהנדל"ן האינטרנטי הראשון שלי, ודאגתי גם לפתח קשרים עם השכנים מ-9988 (אנטיפת) ו-9986 (ילדה קטנה שלא הבינה אנגלית). GeoCities התנהלה כרשת של קהילות לכל דבר – בכל שכונה היו מנהיגים שהתנדבו לשמור על הסדר – להתריע ולצנזר במקרים של אתרים בעלי תכנים פורנוגרפיים או פוגעניים, ולתגמל אתרים מושקעים במיוחד, או כאלה שיש בהם תועלת אחרת לקהילה.

תוכנית התגמולים נקראה Rewards, כאשר ה-reward העיקרי היה גידול משמעותי בשטח האחסון המוקצה לאתר האישי שלי. לצורך קבלת ה-reward יצרתי קשר עם אחת ממנהיגות הקהילה שלי, אישה אמריקאית חירשת שכתבה סיפורי פנטזיה באתר שלה. היא התלהבה מהאתר שלי ותגמלה אותי בנדיבות, ואני מצדי שמרתי איתה על קשר ודיווחתי לה מדי פעם על השינויים והעדכונים שהכנסתי באתר, שכבר גדל ונראה כך:

חוץ מתוכנית ה-rewards, היו עוד מספר דרכים להיות מעורב בחיי הקהילה של GeoCities. למשל – להיכלל ב-A List, רשימת המלצות שבועית שכללה אתרים מכל השכונות. כשיום אחד זכיתי להיכלל בה, מיד ידעתי: קיבלתי עשרות תגובות נלהבות בספר האורחים של האתר שלי, שאמרו פחות או יותר את אותו הדבר: "Congrats on the A-List, man!".

בנוסף לספר האורחים היו לי גם קאונטר שסופר כניסות, ומספר badges שהשגתי מקשרים שהיו לי עם אתרים אחרים. היתה גם גלריית עבודות פוטושופ מוקדמות, אוסף סיפורים קצרים ושירים שכתבתי, וגם חלק About me שבו סיפרתי קצת על עצמי. כך נראו אתרי האינטרנט האישיים, מודל שנות התשעים.

על פניו, נראה שהתקדמנו הרבה מאז. אתר אינטרנט היה נערך ישירות בקבצי HTML כרצף טקסטואלי; סיידבר היה אלמנט עיצובי מורכב; "אפקטים" הושגו באמצעות אנימציות GIF; עברית היתה צריכה להיכתב הפוך ולהיות מוצגת בפונט מיוחד.

עם זאת, דבר משמעותי אחד לא השתנה כלל: אתרי אינטרנט היו ונשארו אסופת תכנים. זה מה שמייחד את האינטרנט כערוץ מדיה – מגוון חופשי של תכנים לפי דרישה. כשמסתכלים על פייסבוק, למשל, רואים את GeoCities של היום: ערוצי הפצה משופרים, מסר מחודד, ואולי גם נאיביות פחותה – אבל המשתמשים נשארו יצרנים וצרכנים של תוכן. השאיפה הגלובלית לאסוף תכנים ולבסס באמצעותם קהילה לא השתנתה, וכנראה גם לא תשתנה.

האם יש מה ללמוד מ-GeoCities? אני משוכנע בזה. המוטיבציה היצירתית – האגואיסטית, לאכלס מקום באינטרנט ולתת לו מאפיינים אישיים היא גורם משמעותי בבניית רשתות חברתיות כמו myspace, או משחקי דפדפן דוגמת FarmVille. כרגע, הדיון האינטרנטי מתמקד באמצעי ההפצה והתקשורת של פלטפורמות אלה. כשיגיע הזמן בו האמצעים (כמו כל טכנולוגיה) יהפכו לטריוויאליים, הדיון יחזור ויתמקד בתוכן ובמהות שלו.

אולי יותר מכל רשת חברתית אחרת, GeoCities שמה במרכז את התכנים ובנתה את עצמה בהתאם להם. המסגרת הנושאית בדמות השכונות שסיפקה לחבריה דירבנה אותם לבטא את עצמם בהתאם ולראות את עצמם חלק מקהילה יוצרת.

מאוחר יותר באותו קיץ, מצאתי קהילה אינטימית יותר של יוצרים מחוץ ל-GeoCities, שם המשכתי לבנות את עצמי כיוצר, כמעצב וכחבר קהילה. לסביבה החמה והתומכת שמצאתי בשתי הקהילות האלה היה תפקיד חשוב בהתפתחות המקצועית שלי, ואני מקפיד לאזכר אותן בקורות החיים שלי גם היום.

כמה אמני גרפיטי חברו יחד בבניין נטוש בדרום תל אביב, רחוק מעינו הפקוחה של החוק, ויצרו להם את הקפלה הסיסטינית שלהם. know hope; zero cents; klone בוודאי עמלו קשות שיהיה מאד חבל אם לא תגיעו לשם. אז איפה זה? ברחוב אילת 20 פנו שמאלה למושבה האמריקאית-גרמנית, הבניין הנטוש הראשון שתראו (פינת אוארבך) היכנסו דרך החורים שבקיר (בזהירות). הנה כמה תמונות להנאתכם. עוד תמונות תמצאו במגזין reDesign.

בזמן האחרון אני מוצא את עצמי גוער בחברי פילטרנט לגבי השימוש המיותר בטבלאות בפרוייקטי ה-web שלנו. החשש שלי הוא, שמא יבינו אותי לא נכון, ויחשבו שיש לי משהו נגד טבלאות, ולא רק טבלאות בלתי-מוצדקות המשובצות בעמודי HTML כדי להגדיר מבנה עמוד.

ובכן, ברצוני להבהיר כאן, קבל עם ועדה – אני לגמרי בעד טבלאות! אני ממש אוהב טבלאות, וכדי להוכיח כמה הטבלה קרובה לליבי, החלטתי להוציא לאור את פרויקט "הטבלה" (!). מכיוון שהפוסט נכתב בהתראה כה קצרה, בחרתי לערוך השוואה אובייקטיבית בין ארבעה הדברים שהכי בא לי עכשיו, קריאה מהנה.

]]> http://feelternet.com/blog/2009/08/16/%d7%94%d7%98%d7%91%d7%9c%d7%94/feed/ 2 http://feelternet.com/blog/2009/05/08/%d7%90%d7%95%d7%a3%d7%a3%d7%a3-%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%98%d7%95%d7%92%d7%9c/ http://feelternet.com/blog/2009/05/08/%d7%90%d7%95%d7%a3%d7%a3%d7%a3-%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%98%d7%95%d7%92%d7%9c/#comments Thu, 07 May 2009 23:51:53 +0000 ‫מאיר סדן‬ http://feelternet.com/blog/?p=460

פורטוגל מארחת זה השנה השניה את פסטיבל OFFF למדיה ותרבות דיגיטלית. הפסטיבל מיועד למעצבים ואמנים דיגיטליים ומביא את השמות הגדולים בתחומים אלה – החל מותיקים כגון פולה שר ונוויל ברודי, עד כאלה המיוחסים לדור החדש – ג'ושוע דייויס, למשל.

היום הראשון נפתח בלא מעט תקלות. זוהי הפעם הראשונה שהפסטיבל מתארח באוריאס, פרבר מקסים ושקט של ליסבון, קרוב לשפת הים. נדמה שהמקום בהחלט מסוגל להחזיק אפילו יותר מ-4,000 מבקרי האירוע, אך נראה שהצוות עצמו לא היה מוכן מנטאלית לספוג כמות כזו של אנשים, והתורים הארוכים נסחבו במהלך כל שעות הבוקר, אל תוך הצהריים. באיחור של שעה וחצי נפתחה המצגת הראשונה של הפסטיבל ע"י נוויל ברודי, שהתלונן על האקוסטיקה הנוראית באולם הראשי, שההד בו שכפל את קולו כך שאפילו הוא לא היה מסוגל להקשיב לעצמו.

על אף התקלות הראשונות האלה, יומו הראשון של פסטיבל OFFF נראה מבטיח ביותר, ועל פניו היה מוצלח. רשימת מציגים מעניינים ומעוררי השראה עלתה היום – אמנם נוויל ברודי לא חידש בהרבה, והיווה פתיחה מנומסת כשסגר ואמר "אני, כמוכם, מצפה ללמוד מהאנשים שיציגו כאן", אך הבאים אחריו סיפקו את הסחורה.

לצערנו פספסנו את מולטיטאץ' ברצלונה כשבחרנו ללכת לאכול ארוחת צהריים, אבל המיצג שלהם – Multitouch Space Invaders – יהיה זמין לקהל במשך כל ימי הפסטיבל; המעצב-מתכנת קרסטן שמידט הציג מספר עבודות אמנות-גנרטיבית מקסימות ושובות לב; קבוצת העל United Visual Artists הביאו כמה דוגמאות מרתקות מהפורטפוליו שלהם, כמו קטעי הוידאו שיצרו למופעים של מאסיב אטאק והכמיקל בראדרס, יחד עם כמה פרוייקטים ניסיוניים שחלקם אף לא הגיעו לידי מימוש; עמית פיטרו וג'יימס פאטרסון הציגו כמה פרוייקטים בתחום הציור שהשאירו אותנו פעורי-פה, למשל ה-Sonic Wire Sculpture; כריס מילק, במאי הקליפים הוורסטילי, סגר את הערב עם מספר קליפים שביים, בין השאר ל-U2 ולקנייה ווסט.

איכזבה אותנו הפרזנטציה של ג'ייסון ברוג'ס, שעשה רושם של אדם כריזמטי וסוחף, אך עם זאת הציג את הפרוייקטים באופן שהדגים כמה הכוונה מאחוריהם שטחית ומלאכותית. עבודותיו החווירו במיוחד לאור העובדה שהציג אחרי קרסטן שמידט ולפני UVA.

חוץ מההרצאות, ניתן היה לחזות במופעי מוסיקה אלקטרונית בחלל נפרד, לרכוש יצירות אמנות ומוצרים מעוצבים בבזאר ולחוות מגוון של מיצבים דיגיטליים (מולטיטאץ' ברצלונה כאמור, אך גם מוצרי קונספט חדשים של מיקרוסופט, שהציגו את השולחן האינטראקטיבי שלהם בשיתוף עם נוקיה, ומשטח ציור ציבורי שהקרין ציורים של הקהל על מסך אינטראקטיבי רחב. כמו כן, במהלך ההרצאות ניתן לשאת את העיניים לתקרה ולקרוא "משאלות טוויטר" שהביעו משתתפים באירוע.

קונספט הפסטיבל, Fail Gracefully, שפאנל המוקדש לנושא זה יתקיים בשבת, גרם למציגים להוציא מהבוידעם עבודות שונות ש"נכשלו" בדרכים שונות, למשל נדחו ע"י הלקוח; מקריאת ההקדמה בנושא בקטלוג הפסטיבל, נראה שהמציגים מעדיפים להסתכל על הנושא באופן מילולי, בעוד שמושג ההיכשלות בא לידי ביטוי לאו דווקא בכשלונות הוודאיים שלנו, אלא דווקא בעבודות הטובות יותר שלנו – שלעתים "נכשלות" בכך שאנשים מסוימים אינם מבינים אותן, כאשר הן יוצאות מקונטקסט או כאשר הן מוצגות באמצעים לא מתאימים.

היה מעניין לראות מיהם כל אלפי האנשים שהזמינו כרטיסים. להערכתנו, מדובר ברוב מקומי של סטודנטים (המבלים את חופשת האביב שלהם בשבוע זה), אך שמחנו לראות אנשים מכל העולם – פולין, קוריאה, ארה"ב…

חוץ מזה – ליסבון האביבית מדליקה, האווירה צעירה ומחשמלת ויש הרבה מה לראות ולעשות. צ'או!

בעולם האכזר והמיידי שנשלט על ידי פיפל מיטר, רייטניג ו"טעם הקהל" שחיבתו לתוכניות ריאליטי מסוגים שונים, ולכל מיני רעש וצלצולים – יושבת לה סדרה, ששוברת חוקים.

נכון, טוני תמיד שובה אותנו עם המאבק הפנימי שלו בין הטוב לרע (הרע תמיד מנצח), וכרמלה חביבה עלינו על אף היותה קורבן נמוך מצח… "הפמליה", מתארת באופן מושחז וקולע את נפלאות תעשיית הקולנוע, "עמוק באדמה", מציגה באסתטיות מרהיבה את התולעים המכרסמים בגופות וביסודותיה של כל משפחה ממוצעת (פחות או יותר) – סדרות מופת, אין מה לומר!

אבל The wire ("הסמויה"), הולכת רחוק כמעט מבלי שנבחין בכך. אז מה יש בה שאין בסדרות אחרות?
תעוזה תסריטאית, משחק שמזמן לא נראה על המסך, ומורכבות שכל התאים שבראש צריכים להתגייס אליה. אה, כן, וצריך בטן פלדה בשבילה.

זו הסדרה היחידה שאם תזיזו את ה(אנטי)גיבור המרכזי – הסדרה תמשיך לרתק
זו הסדרה היחידה שמפרקת את המוקד שלה (יחידת בילוש ) לאורך עונה שלמה (!) – ועדיין היא מרתקת
זו הסדרה היחידה שלא מפחדת להציג פרק אחר פרק עבודת שיטור סזיפית, קטנה, ניואנסית ונטולת הירואיות… ועדיין היא וגו'

אז מה יש בה?

תעוזה 1: הם לא מפחדים לשנות לנו את האנטי גיבור. בעונה השלישית מקנולטי, מפסיק לשתות, מתחייב לאישה אחת, לא מתעסק בעבודות בילוש, והופך למעין שוטר מקוף משעמם (אבל אנחנו מחכים לג'ננה). שאר הדמויות מקבלות נפח תסריטאי מרהיב.

תעוזה 2: ראיתם פעם עונה שלמה בלי מוקד? היחידה שתפקדה בעונות הקודמות – מתפרקת. אחד הופך מורה, אחד שוטר מקוף, אחד פונה לפוליטיקה, שניים ביחידה אחרת, אחת נודדת להומוסייד – בקיצור אין כלום. 13 פרקים – אין יחידה. יש התנהלות במעגלים שונים. רק בפרק החותם את העונה היחידה מתגבשת – באקראיות מביכה, בצירוף מקרים בלתי אפשרי של משחק פוליטי גדול שתזוזה קלה אחת משמשת מאיץ לאפקט הדומינו שמוביל להתכנסותה שוב.

תעוזה 3: הם לא מפחדים להציג את בולטימור השחורה – בלי הרבה pc. הם טבעיים ולא עושים סיפור – גם בהציגם מערכת יחסית מעורבת של שחור ולבנה או של זוג לסביות (כן, תתפלאו גם היום יש לא מעט עניין סביב זה..).

תעוזה 4: לאורך 3 עונות הם לוקחים את הזמן. כל פרק הוא עוד חתיכה בפאזל שבסופו נקבל תמונה ריאליסטית ולא שלמה עם דמויות נפלאות. להם יש סבלנות והם מצפים מאיתנו, הצופים, לאותו הדבר.

תחכום 1. פוליטיקה, סטטיסטיקה, משטרה, מערכת משפטית, מערכת פלילית ומערכת חינוך – מעגלים של ביורוקרטיה אינסופית.
תחכום 2. כנגד מערכת חוק מתוחכמת קמים דורות של עבריינים מתוחכמים לא פחות. משחקי השוטרים-גנבים מעולם לא נראו מרהיבים ובלתי אפשריים כמו פה. מעגל העוני והסמים לא הולך להישבר בקרוב.
הייאוש, הריאליות, הפרקטיות, חוקי המשחק הקשוחים שברחוב ובפוליטיקה הלוקאלית – טורפים שוב ושוב את מאמצו של היחיד לצאת כנגד גורלו הצפוי

מסקנה: תמיד יש מקום לבשורה חדשה, לאיכות, לאומץ לב, לאליטיסטיות במובן החיובי. כשאומרים לכם: "הלקוח לא יבין", "הקהל לא אתכם", "אין תקציב בשביל זה", "אנחנו בעניין של מחולל הכנסות". תנו לחליפות לדבר עד מחר. אתם תחשבו Hbo

פעם-פעם לפני הווב, היית קורא את המאחורה של כריכת הספר – שואב את שלושת השורות שהוקדשו לחיי הסופר הנערץ עליך ומתענג עליהן. מנסה לדלות עוד פרט על חייו, קורא בשקיקה ספרים נוספים שלו (אם תורגמו על ידי ההוצאה כמובן). היום מן הסתם יש לו בלוג ואתה יכול לתקשר אתו ישירות. תענוג! בכלל, חסמי התרבות נהדפו, אין סלקטורים המועדון פתוח לכל. האליטות מצקצקות באי שביעות רצון, אבל בלוג נולד, כוכב נולד, לרקוד נולד – על המפה, ואם אתה מסמס מהר גם השופטים בתחרויות האלו לא יכולים לך – עידן ההמון המכתיב נולד, וחכמת ההמונים השתכללה.

פעם, כשעשית צעדים ראשונים בכתיבה, איזה עורך עצבני היה מתזז אותך הלוך וכתוב עד שהיה יוצא אייטם טוב (או לפחות טוב בעיני העורך שלך), פעם, ישבת בגארז' של ההורים (בסיאטל?) וחרקת למוות עד שידעת לעשות משהו עם הלוק המגניב שלך (או לפחות מגניב בעיני אמא שלך), פעם ופעם – אבל היום, הכישרונות הבולטים צפים למעלה בלי לעבור את דרך החתחתים שאולי מחשלים אותך אבל ברוב המקרים מפילים אותך. אה, כן, גם הזבל צף באותה המהירות.

רגע, אם כולם עלו פאזה, אז נשארנו בעצם אותו הדבר? בעצם יתכן שכן, אליטות – כדרכן – ימשיכו לבנות מועדונים סגורים, אלו המבקשים את קרבתן – ימשיכו לנסות ולהיכנס לשם, אבל הרוב שאינו מודע לקיומו של המשחק – יהנה משלל אפשרויות שלא היו לו בעבר

ההבדל היחיד הוא בתחושת ההם ואנחנו. פעם היא היתה מחודדת, היום, רוב הסיכויים שאלו שיכלו לחוש שונים, שבימים אחרים היו מנסים לצאת כנגד המיינסטרים ולנסח אמירה אישית – לא יחושו זאת כלל וימשיכו להתבוסס בחדוות המאסה, וזה לא צריך להיות סתם כאלו שממילא לא היה להם מה להגיד, זה ממש יכול להיות יוצרים מצויינים שלעולם כבר לא יהיו… למה? כי הברק המכשף של כוכב נולד מבלבל בדיוק כמו בועת הסטארט אפ שהפיחה תקוות, ובדיוק כמו טרנד נופשוני ההכל-כלול-תראו-איזה-מחיר-משתלם, או הנה תורה רוחנית-אלטרנטיבית שפותרת הכל, ואפילו אתרי שידוכים – כי זוגיות אפשר לקטוף … תחושת האמריקנה והחלום, תחושת "הנה זה מעבר לפינה". המלאכותיות, הזיוף, הרעש והצלצולים באמת יכולים להפיל גם את החזק שבצעירים. זה באמת לא הוגן שאנו מספקים כל כך הרבה אחיזות עיניים, אבל הי, זה עולם טבעי לדור המתקרב והם בטח יהיו מצויידים בחיישנים מתוחכמים יותר. או אולי לא? בכל מקרה, אם נרצה ואם לא, אנו חיים במטריקס ותפקיד היוצר הוא לחשוף אותו. מצחיק, אבל בסיכומו של דבר, אחרי כל הבטחות-האינסטנט, הוא יצטרך לעבוד הרבה יותר קשה…

כשציידי ראשים גילו שבהרלם השחורה והזועמת כנופיות רחוב מעבירות את זמנן בחיבור המנוני היפ הופ לוחמניים, הם חייכו לעצמם בשביעות רצון. אין דבר יותר משמח כשמחאה מתחילה לשטוף את הרחובות. מחאה היא פוטוגנית, יודעים הציידים, היא מצטלמת טוב, היא מתלבשת בן זונה, והיא מחכה לספונסרים שיקדמו אותה.

בסדרה האלמותית בוורלי הילס 90210, "המורדים" לבשו מכנסים בכמה מידות גדולות יותר והבוקסרים שלהם בצבצו הרבה יותר מהמקובל. הכובעים מזמן היו הפוכים על הראש, ו-In no time כמו שאומרים, כל ילד לבן ידע ששחור זה הלבן הבא.

ראפ, היפ הופ, וגנגסטה ראפ התחילו להגיח לקדמת הבמה – אבל עם כל חיבוק הממסד, הטקסטים הזועמים באמריקה לא התעדנו, להיפך, כנופיות ניהלו מאבקים בקדמת הבמה וקרב יריות מאחוריה… הטקסט השוביניסטי שכלל שנאת נשים, לבנים, שחורים, קידש את הכסף וסמלי מעמד, והטיף לבלינג-בלינג ובאנג-באנג – בלי בושה, אבל אם מקשיבים טוב-טוב אפשר לשמוע את הפיוט של סנופ דוגי דוג וד"ר דרה. אם הג'ז הביע את מחאת השחור ללא מילים, הפעם המילים היו בקדמת הבמה והם לא התכוונו להתכופף עבור אף אחד – גם לא אם נייקי או אדידס מממנות את הפסטיבל הבא. ככה זה כשיש לך ביצים.

אליטות נולדות או מתנועה של אנשים שעמלו כל חייהם כדי להיבדל מאחרים ולהתקדם בחוגים מסוימים (אקדמיה, צבא, נניח), או מכאלו שהחברה עמלה כל השנים להיבדל מהם (גטו, שיכונים, עיירות פיתוח, נניח). הראשונים קיבלו תו תקן חברתי ואת הערכת המיינסטרים, אבל עם הקבוצה השנייה, מחוגי הרגש השתוללו בקרב המיינסטרים ללא שליטה. והיו שם כמובן את תאגידי הענק שידעו לעשות מזה כסף בזמן…

אבל פה בארץ יש מוקש שמעכב כל תהליך, והסיבה לכך היא (כנראה) הגלותיות שעדיין מושרשת בדי.אן. אי שלנו. אנחנו פחדנים. מילא המיינסטרים אבל גם האליטות פחדניות, וכולם ביחד מגדלים דורות על גבי דורות של חנפים. ואם יש משהו דוחה באומה זו חנופה.

הנה, תראו מה קורה להיפ הופ העברי שלנו, הוא שר הלל לאלוהים, לכמה כיף לחיות ביחד, ואפילו המחאה היא לייט שלא חלילה תעצבן את האוזן. את הראפר הערבי ייהדו, את הצל סילקו, ושב"ק ס' בנויים על ר"ת מהווי צבאי… איפה הטקסטים העצבניים שלא יפזלו לפרחים בצריח? אז נכון, הלבוש והמראה – מדוייקים, המוזיקה אכן פוגעת בלב, אבל המילים? המילים מכוונות לראש, ומשם, כידוע, מקסימום מגיע סיקור תקשורתי, בטח לא מהפכה.

הפחד מוביל לדריכה במקום, לאווירת כאילו. הפחד לא להיכנס לפלייליסט של גלגלצ מנפיק להיטים חלולים, הרצון שהמרצה\בוס\כתב\ יחמיא לך – אינו מקדם יצירה, וערוץ 2 כבר מזמן שיבץ את לוח השידורים על פי מדד הפחד הזה. ובמקום של פחד יש גם אליטות מדומות, וחברה בהקפאה.

אבל כדי שלא נגמור את הפוסט באווירה מדכאה, וגם ניתן טיפים לציידי הטרנדים באשר הם. ניצני המהפכה רוחשים בפרברים הרדומים, במתנסים מזוהמים, במועדוני שוליים מצחינים, ברגע זה ממש, נערים רוסיים מתוסכלים בועטים מכל הלב. החברַה לא רוצה אותם והם לא רוצים אותה בחזרה. במתח הזה בדרך כלל המיינסטרים נשבר ראשון. אז נכון, בדרך למרכז רובם יפלו – כי עם החיבוק מגיע גם הפחד לאבד אותו, אבל פה ושם יסתננו מורדים אמיתיים – כאלו שיורקים לפרצוף של החברה אבל הם מוכשרים שד עד שלמיינסטרים ממש לא יהיה אכפת.

התנועה זורמת. לאט. אבל זה יקרה מתישהו, אתם תראו, אפילו הפחד מתעייף לפעמים.