הרצון להיות מחובר online כל הזמן, לעדכן ולהתעדכן בזמן אמיתי מייצרת ציפייה לנגישות רציפה של מידע ושירותים מכל מקום ובכל זמן.
הרצף הזה גורם כמובן לטשטוש בין הפרטי לציבורי. זה לא דמיוני שבקרוב כל זר יוכל לדעת ולהכיר פעולות שעד זמן לא רב ראינו בהם מידע פרטי ואישי. הטשטוש משפיע על כל התעשיות, הרי הם יכולים להרוויח נקודות מגע נוספות עם הצרכן ולהיות רלוונטיים אליו תלוי מיקום, פעילות וזמן.
הנושא הזה מטריד אותי לא רק מההיבט של שמירה על פרטיות אלא יותר בגלל התנועה ההפוכה שהוא יוצר: במקום להגדיר גבולות עיסוק ואחריות, תנועת הרצף מטשטשת את ההבדלים בין תחומים שונים, שוברת את שרשרת המזון וגורמת לחוסר פוקוס, לדילול ולהשטחה.
גם במישור הציבורי, במקום לחזק את הרגולציה או לבצע הפרדה מובנת למשל בין הון לשלטון, דת ומדינה, אנחנו קונים את האשליה של חופש הבחירה, שלל האפשרויות ושהכול בשליטה. כי מה זה כבר משנה?
תעשיית השיווק צריכה להגדיר קווים אדומים, או להגדיר מהי אחריות חברתית.
בכוחנו לשכנע ולהדריך חברות שתפקידן הוא לייצר ערך, תפקידן לייצר מוצר טוב, תפקידן להיות שקופות ואמינות ורק אז לרכוש את אמונינו ולהרוויח כסף.
העבודה שלנו בשטחי המדיה "הפרטית" חברתית מחייבת שמירה על הקווים האדומים. יש הבדל מהותי בין פעילות פרסומית במדיה ציבורית עם שטחי פרסום מוגדרים, לבין מדיה הניתפסת כאישית וכחברתית וכפועל יוצא, מאפשרת הפעלת מניפולציות לא הוגנות.
המציאות החדשה מחייבת גם לחשוב על התאמת התכנים, המסרים והמוצרים לעולם של מולטי פלטפורם, לעולם המורכב של מולטי פורמטס, לעולם של חוויות שונות של צפייה בווידאו מסלולר, ממסך מחשב או ממסך טלוויזיה. קריאת טקסט בקונטקסט של רשת חברתית או בקונטקסט של בלוג.
אכן עולם מורכב ומאתגר. אבל הבסיס חייב להישמר- חייבים ליצור מוצר טוב ומוצר העומד תחת הקריטריונים של יצירת ערך ואמון.








תגובות אחרונות