או.קי זה לא הכי פופולרי לא להתעלף ממד-מן, אבל העונה האחרונה היא הגרועה מכולן
ואם אפשר לאפיין תנועה אומר זאת כך – עונה ראשונה מצוינת, שנייה טובה ומשם צלילה איטית עם כל עונה. למה? כנראה ככה זה כשאנשים מתלהבים מעצמם, זחוחי דעת, מאמינים שסטיילינג סופדרך יעשה בשבילם את העבודה, והכי אבסורד יוצרי הסדרה התחילו להאמין לכל מה שאמרו עליהם ואז מתחילה ההידרדרות:  מתיו ווינר וחבורתו התבלבלו לחשוב שהם משרטטים תקופה ואמירה חברתית וכאילו לא די בכך יש להם שאיפות לשרטט את הבורגנות האמריקאית נוסח ייטס (חלון פנורמי, הספר, הספר) ושכחו את הדמויות, המורכבות והפאן. כרגע, הכל על השולחן: הגבר החזיר שמשתמש בנשים כאובייקט (ע"ע מזכירתו של דרייפר שקרסה אחרי שזיין והתעלם. הו, מסכנות הנשים, הו ההחפצה), הילדה שנתפסה מאוננת ונשלחת לפסיכיאטר (הו, המיניות, הו, ההדחקה),  דרייפר שעל הדרך מנסה להשחיל צעירה בת 18 בגרסת "יבוא לך דינה, יבוא לך" (הו, הנעורים?), ויש עוד הרבה דוגמאות – למעשה הסדרה סובלת מפומפוזיות יתר ומאנכרוניזם קשה, דמויות שטוחות, שנואות, לא מעניינות ומשמשות רק כהמחזה ל"כך היינו ותראו איך השתפרנו ואיזה מזל שאתם לא חייתם בתקופה הזאת". המממ, סליחה, אנחנו מדברים על תחילת שנות ה-60 ויש עוד מגמות שמתחילות לבעבע בחברה האמריקאית והרבה יותר מעניין לתת להן גם ביטוי (כן, מסיבה אחת שפגי מגיעה אליה עדיין לא עושה את זה). או.קי. אז מה יש לנו? גברים נצלנים זבל נשים קורבן. אגב, אם בגברים יש את המיוסר, האופורטוניסט חדל האישיים, המוכשר, הנהנתן, המבוגר האחראי, הרי שאצל הנשים יש את זאת שמשתמשת במיניות שלה וזאת שמדחיקה אותה. אה, כן, ויש גם את האישה על סף התמוטטות עצבים שעדיין חופרת לגרוש שלה ועדיין מתייחסת נורא ואיום לילדים (הו, האמהות – איזה כיף לנו שהמודל השתנה ואנחנו מה-זה מרוצים מעצמנו שאנחנו במאה ה-21).
חבל שבמקום לדקלם הם לא נשארו סדרה מדליקה של עונה ראשונה-שנייה. באחד הפרקים שם יש דוגמה מצוינת לכל ההיעדר בעונה האחרונה: דרייפר נופש איפשהו עם צעירה ומשפחתה ובתוך כך נחשף – אולי לראשונה – למתירנות האירופאית, למיניות המשוחררת, לתחושה שיש עוד משהו שקורה מעבר לים ובלי משים חודר לאט אל תוך התרבות הפוריטנית ממנה הוא יצא. במשרד, במקביל, מגיעים שני קופירייטרים חדשים מאירופה. כשהחבר'ה במשרד מסתלבטים על אחד מהם שמגלה עניין בפגי הא-מינית, הוא בקלילות מרגיע אותם ובמבטא צרפתי (אם אני זוכרת נכון) מגחך: "הו, לא, מה פתאום, אי אם א-הומוסקשואל". הבנים משתתקים (גם המודחק שבחבורה) בבהלה, כולם שם הריחו את הניחוח הזר הזה, המסוכן, שחדר לפתע למשרד הצבוע שלהם וערער על תפיסת עולמם. גם דרייפר וגם אנשי המשרד לשנייה הבינו שהם תוצר מקומי-קטן-סגור של חברה שמרנית נוקשה ושיש שם בחוץ עוד משהו שעומד לאיים עליהם. אכן, אלו רוחות מלחמת המינים והשחרור המיני שעומדות על סיפה של תקופה. בלי לעשות רעש ולהתלהב מעצמם יוצרי הסדרה ניסחו אווירה אותנטית. אם הם היו נאמנים לעצמם ולא משתכרים מתועפות ההערצה – אולי היתה לנו סדרת מופת. בינתיים נסתפק בג'ו (בכל זאת יש לנו רגשות)  ובסטיילינג (כנ"ל עם טעם טוב).

6 תגובות   קטגוריות: אופנה, טלוויזיה ו כללי

בעוד שהפרסומות בטלוויזיה הלכו והתמתנו עם השנים הפכו הפרומואים (לתוכניות הטלוויזיה) – גסים, בוטים ונמוכים. וזה עוד לפני שבחנו את המוצרים עצמם (ריאליטי, סדרות, טוק שאו וכד). מדוע בעצם? פעם, אם לא השכבת בחורה בבקיני על רכב לא יכולת למכור אותו, היום זה מרגיש קצת פאסה וחברות מתאמצות להחדיר יותר תחכום. ברוב המקרים הסקסיזם נשאר, האהבליות גם, אבל עדיין אפשר למצוא יותר פרסומות חכמות או סתם משעשעות בלי להשפיל סקטור מסוים (כן, אנחנו זוכרים את החומה של סלקום.. אבל הסערה סביבה מוכיחה שהתרגלנו לקבל מוצר קצת יותר גבוה וזה גם משהו…).

ועם זאת, נדמה שהפרומואים לא למדו את הלקח. הפרסום זז לכיוון נאור יותר והפרומואים… טוב, הם כל כך היסטריים וחייבים לבלוט שלא מספיק לתקוע בחורה בבקיני. צריך גם לתקוע אותה. היא צריכה למצוץ אצבע בארוטיות משתפכת גם אם היא תלמידה (אחת שיודעת, ערוץ המשפחה, הוט) והיא עושה את זה גם בשעה 2 בצהריים, או להשתגל בפראות (האחות ג'קי, ערוץ 3) ב5 אחה"צ, להתחרמן באווירת אורגיית-קולג' (גריק, ערוץ המשפחה) ושלא לדבר על פרומואי ערוץ 2…("היא מפרקת המשפחות", "הומואים מגעילים אותי"). בקיצור, דיכאון. ולא רק מהאספקט של "יש ילדים בבית", שגם זה מטריד ביותר, ולא רק מהאספקט שמצפצפים עלינו ועוברים על החוק! (שעות שידור, אורך פרסומות, מישהו?) – אלא בהכי בייסיק. ברמה האישית. פרומו שכזה הוא טרור. הוא אלים, הוא פוגעני, והוא תופס אותך לא מוכן. אני הרי לא הסכמתי לראות את הסדרה "אחת שיודעת", לדוגמה, אז למה היא פורצת לי כל רגע ומציעה לי הצעות מגונות?

מלבד הדגם הנקבי המעליב שעולה מהפרומואים (בנות הן רק לשעשוע או להרוס לך את החיים) – זה בעיקר מוביל למסקנה שצריך יותר שליטה בחיים. שמספיק עם כל ההתקפות הללו גם במרחב הפרטי, ומספיק עם הטמטום.
אז אולי בלי טלוויזיה? אבל אני אוהבת טלוויזיה! אולי רק בדי.וי.די\והורדות? יכול להיות, הרי עיתונים סיננתי כבר לפני שני עשורים. משתדלת לא לקרוא אותם. מתוך הנחה שדברים גדולים (גלעד שליט\מלחמה\מאסר של אולמרט) יגיעו אלי איכשהו… (וכמובן שעוד חרא מסתנן). ואם כבר לקרוא – אז רק במקומות שאני יודעת שלא יתקיפו אותי ויבעטו לי בקרביים (איך היא נאנסה? בברוטליות. כן הבנתי, למה צריך גם פירוט גרפי? למה זה טוב?). מגמת השליטה היא לא פתרון מוצלח ביותר. שליטה זה אומר צמצום – ויש הרבה בעיות עם זה, טוב יותר לו הסביבה התרבותית בה חיים היתה משתפרת בוקר אחד. אבל עד שזה יקרה לא נותר אלא להסתגר. המסקנה העגומה שכפי הנראה הטלוויזיה לא מתקדמת וכנראה שנצטרך לעזוב אותה. טוב, לא ממש אותה, רק את אלו השולטים בה – יס, הוט, קשת, רשת, שמשת… הצ'נליים לא מפותחים. נצטרך לרדת למחתרת. באסה. עוד פעם גטו.

למי שזה גם מפריע ומעוניין לנסות לשנות את מציאות חיינו מוזמן לשלוח מייל לפניות הציבור במשרד התקשורת, לגב' מירב שטרוסברג אלקבץ  strosbergm@moc.gov.il מי יודע אולי למישהו שם כן יהיה אכפת…

20 תגובות   קטגוריות: טלוויזיה, פרסום ו שיווק

עוד פעם אני ממליצה על HBO והפעם "קרניבל" המהפנטת שאת פרק הסיום של העונה השנייה ראיתי השבוע בהוט VOD. אז ככה, הסדרה מיועדת רק למי שיש לב חזק וחיבה יתרה לעולם מיסטי על גבול האמונה בייעוד. אז מה תראו שם?:

- מופע הפריק שואו הכי גדול בתולדות הטלוויזיה.
- פרוורי אמריקה בשנות השפל הגדול – מאיימים, אלימים וחשוכים (טריפל K זה המקרה הקל).
- מאבק בין אור לחושך שמעולם לא נראה מעוצב כל כך ומותח עצבים…
- בראדר ג'סטין כהתגלמות הרוע – מרשים, גבוה, כומר רב עוצמה. מולו בן הוקינס כהתגלמות האור – קטן, צנום, מלוכלך, נווד בקרניבל (מישהו אמר ישו?)
- סמלים נוצריים ופגאניים, עולם מיסטי, חזיונות, נבואות אפוקליפטיות, וחזון שמניע קרנבל שלם לנדוד במקומות הכי הזויים באמריקה עד לחנייה גורלית ב"כנען החדשה".
- היישר מסדרת המופת של דיוויד לינץ' "טווין פיקס" – מייקל ג'. אנדרסון – הגמד הכי עוצמתי בהוליווד!
בקיצור, סיסטר'ס אנד בראדר'ס, אם לא תראו איך תתוודעו למנג'מנט?

4 תגובות   קטגוריות: טלוויזיה

שני סרטים חדשים ושונים זה מזה מוקרנים אצלנו: "ההחלפה" של איסטווד, סרט שמתרחש בשנות ה-30 של המאה הקודמת, ו"ספק" של שנלי המתנהל שלושה עשורים מאוחר יותר. הראשון, סיפור היעלמותו של ילד והתמודדות האם עם ממסד אטום, השני סיפור של (יתכן) ניצול מיני של ילד ע"י כומר כריזמטי, והתמודדות אם-המנזר מול החשד הזה. לשני הסרטים האלו מאפיין אחד דומה: הצגת מעמד האישה בתוך מסגרת גברית נוקשה. בסרט הראשון נכלאת האם בבית חולי נפש על ידי המשטרה (על סעיף היסטריה, כמובן), ולשנייה, אין אוזן קשבת מול הגברים המצויים מעליה בהיררכיית הכנסייה. 

המשטרה והכנסייה – מעוזים גבריים קשוחים חסרי רחמים ומסואבים שמנהלים קשר של שתיקה ואחווה פנימית, שנשים לא יכלו להתקיים בהם באופן מלא וראוי. בשני הסרטים יוצאי הדופן האלו הנשים מציגות כוח אמיתי שמפורר את היסודות האבסורדיים עליהם נשען הממסד.

ב"ההחלפה" (קומסי-קומסה), המשוואה ברורה. הרעים – רעים, הטובים – טובים, והאם צודקת מהפריים הראשון.
ב"ספק" המעולה, מתעתעים בנו הצופים ומעמידים אותנו במבוכה כבר מהפריימים הראשונים. הרי כולנו רוצים לאהוב את הכומר הנאור הפתוח זה ששומע מוזיקה חילונית, שותה עם סוכר, מתענג על אוכל, מלא חמלה ומהווה אוזן קשבת לתלמידים ולצוות. בכלל, אנו מורגלים בקונבנציות הז'אנר הזה: חדש מול ישן, פתיחות מול סגירות. במיוחד כשמנגד – שחורה, חמורת סבר, סגפנית, נוקשה – מצויה מריל סטריפ מקפיאת הדם. הנה, גם אנחנו נופלים בפח הזה, גם אנו רוצים להאמין שהיא יוצאת למסע הכפשה על רקע אגו ופחד שהרי באופן מסורתי, הגבר מסמל הצלחה, ניצחון, תעוזה, חדשנות, והאישה – זאת ששמה מקל בגלגלי הקידמה.

כל אחד משני הסרטים האלו מאיר תקופה אחרת בעולם נשי ומדוכא. שניהם בחרו להציג נשים חזקות המנהלות מלחמה מרת נפש, שאת תוצאותיה, תחוש עשרות שנים מאוחר יותר – כל אישה במערב.

והנה, עונה שביעית ל-"24", אלו שהביאו לנו נשיא שחור כאילו היה זה חזון אחרית הימים, מציגים לנו כעת – את נשיאת ארה"ב.

ופה, אצלנו, "ואלס עם באשיר" וקודמו "בופור" – עדיין שמים את הגברים הנפלאים שלנו בחזית. הם מיוסרים, הם לוחמים, הם עסוקים בנבכי נפשם או בהישרדות במחילות, יש ביניהם אחווה גדולה, ובעיקר אין להם נשים.
נדמה שהוליווד מוכנה לגבריות הישנה והטובה רק אם היא מגיעה מארצות הניכר (מידל-איסט, בלקן, נפולי – הולך) שם שולט החוק הישן – שאמנם עיר המלאכים כבר לא ממש מחוייבת לציית לו, אך בהחלט עדיין יכולה ליהנות ממנו…
(וכמובן, סחתיקה בענק על הגלובוס).

6 תגובות   קטגוריות: זהות, חברה, טלוויזיה ו כללי

הסמויה, עונה 5 – כבר דיברתי פעם על נפלאותיה של הסדרה הייחודית מבית HBO. בעונה הזאת, הקצב האיטי, הסזיפי והתמוה ממשיך. אל מעגל הפשע (מרלו) מעגל השוטרים (מקנולטי) והמעגל הפוליטי (קארקטי), משיק עכשיו גם מעגל התקשורת, ונועל סופית את הפאזל.
שורת מחץ: "אתה יודע שאמריקאים הם טיפשים"

Mad Men עונה 1 - הגברים של שד' מדיסון רהוטים, שאפתנים ומלאי ג'ל בשער. הנשים ברובןכנועות, יפות ומחכות לשרתם. המחשבה שהשוביניזם, העישון המאסיבי (גם בחדר הגניקולוג) ההטרדה המינית והיחס הביזארי לילדים, היו כה לגיטימיים רק עשורים ספורים קודם לכן, הופכת את חווית הצפייה לתיעוד אנתרופולוגי ממש.
שורת מחץ: בואו נקרא לזה "חשבון מנהלים", ככה גברים יוכלו לבזבז את כספם מבלי לתת דין וחשבון לאישה שבבית

הפמליה, עונה 3 – המבט המושחז על הוליווד של מאחורי הקלעים שווה אולי לסדרה המיתולוגית והלא-מוערכת-דיה: "המופע של לארי סנדרס". בניגוד לאחרונה, הסדרה מקושטת בכוסיות הכי היסטריות, במסיבות הכי נכונות, בטרקים הכי היפ-הופיים, ובמהדורות המוגבלות של הסניקרסים הכי קולעים. רגע לפני שהמכבש קר הלב של הוליווד דורס את וינס ופמלייתו הם מחליטים למכור את הווילה ולקנות תסריט ואת עצמאותם.
שורת המחץ: "לפטר אנשים זה אחד הבונוסים שלי בעבודה הזאת", ארי גולד

תרגיע, עונה 6 -  הוא רע יותר, הוא מושחז יותר, הוא וולגרי, נבזי, נוירוטי, מכוער ומקסים בו זמנית, והוא הכי מצחיק בעולם כשהוא מנסה לערער על מוסכמות המעמד הבורגני (כמו חוק המכבסות, מנהגי אבלות ועוד). ג'רי סיינפלד באקסטרים. מאסטרפיס אמיתי זה הפרקים בהם לארי דיויד מארח משפחה שחורה מניצולי הקתרינה.
שורת מחץ: "פינג פונג הרבה יותר קשה מטניס", לארי דיויד לטניסאי ג'ון מק'קנרו

2 תגובות   קטגוריות: טלוויזיה