כל מיני טעויות משעשעות (ואמיתיות!) שמשפחת "ארלי-אדופטרס" התלוננה עליהן

אחרי שגמרתי לקרוא ספר ישן ועב כרס – רציתי לשים אותו בטעינה…("כמעיין המתגבר")
כל הזמן אני לוחצת על המסך של ה-kindle וכלום…
כשגמרתי לקרוא ספר ב-ipad  – ניסיתי לקפל אותו לשניים
נפנפתי בשלט של הטלוויזיה כדי לסלק את גיא זוהר מהמסך (חשבתי שזה ה-wii )
המורה ביקשה לפתוח את הספר בפרק 8, אז לחצתי עליו בתוכן העניינים (אבל הלינק לא עבד…)
כתבתי במחברת ובמקום למחוק משהו – חיפשתי את האלט-Z
הרטבתי את האצבע כדי להעביר עמוד באיי-פד
כשמהמיקרוגל צפצף הלכתי אליו במטרה לקרוא את ה-sms שהתקבל
הפכתי את הקינדל כדי לקרוא את גב כריכת הספר
נכנסתי לפייסבוק (זאת תמיד טעות…)

Via Oren Ben Aderet רעיון גאוני שאף אחד עוד לא חשב עליו יכול לעלות גרושים – אבל שווה הרבה (וכסף לא מודד הכל בחיים…).

זה לגמרי ברור שהתמורות והשינויים באופן צריכת התוכן מתאפשרים דרך טכנולוגיות חדשות, אבל, הקטליזטור המאפשר אימוץ והתפשטות של טכנולוגיה חדשה, נמצא תמיד במודל העסקי. אינסוף הדיונים על ipad הצליחו להאיר רק ממד צר של המוצר, אני אנסה להרחיב על המגמה החדשה שהמוצר מייצג: הובלת שינוי מהותי במודל העסקי של יוצרי ובעלי תכנים. למעשה כל פורמטי התוכן הפכו להיות דיגיטליים ונגישים והרגלי הצריכה שלנו השתנו בצריכת המוזיקה, החדשות הווידאו ועוד…

לצרכנים אין סיבה לדבוק במודל רכישה המקנה בעלות על התכנים, אם ניתן לצרוך מה שרוצים מתי שרוצים ובהתאמה מלאה לעדיפויות שלנו. באנלוגיה – למה לקנות רכב אם אפשר לשכור – התשובה היא כמובן נוחות ומחיר
ואם המחיר יהיה זול יותר והנוחות רק תגבר, אז יש עוד למישהו ספק?
המהפכה הדיגיטלית שנתנה תוקף לשכפול וחיסלה את המושג הפיזי של המקור אפשרה הוזלת עלויות. המהפכה הבאה של ניידות תחסל את מושג הבעלות.

יש עוד חסמים תרבותיים ומנטליים שצריך להתגבר עליהם, לדוגמה, הצורך באספנות או צבירה והפטיש לאספנות מקור (זו הסיבה לפריחת שוק האומנות). שימו לב, גם ההורדות הפירטיות שאנחנו צורכים, לרוב אין בהם שימוש ובטח לא היינו רוכשים את המוצרים אם היינו נדרשים לשלם עבורם.

אני מאוד מקווה שילדי ישתחררו מהצורך הכפייתי של אספנות ובעלות על מוצרי תוכן דיגיטליים והסיכוי לכך הוא גבוה, משום שמכשירים כמו אייפד יכולים לשנות תעשייה ויכולים לשנות הרגלי צריכה ולכן האייפד נכנס ראש בראש בקינדל של אמזון- ספרים הם המעוז האחרון הדורש שינוי במודל העסקי.

אני באמת חושב שבתוך 10 שנים, ספרים יהיו מוצר לאספנים – אין שום סיכוי לתעשיית הדפוס כשאמזון מנסה להכתיב את המחיר של ספר דיגיטלי ומוכנה לסבסד ולהפסיד רק על מנת ליצור חוסר כלכליות בהדפסת ספר, ואפל מצדה יוצאת עם מכשיר המהווה את הבידורית הניידת והאולטימטיווית במחיר שווה לכל כיס.

לכן מכשיר עם מסך גדול יותר ממסך של אייפון ועם יכולות של הצגת תכנים בפורמטים שונים – יכול לשנות את אופן צריכת התכנים והמודלים העסקיים הקיימים.

לאחר שלפני כמה ימים ראיתי את מאיר נאבק שוב (ושוב) בענייני התאמות לדפדפנים ובעיקר ל-Ie6, הידוע גם כדפדפן המיושן, עמוס הבאגים ופרצות האבטחה של מייקרוסופט, החלטתי לעשות מעשה ולכתוב על העניין. אם אני אגרום לאדם אחד לשדרג את הדפדפן המיושן שלו – הרי שאני עשיתי את שלי.

מי משתמש עדיין בדפדפן אקספלורר 6? המון אנשים! ואפילו רובם המכריע. על פי כתבה שהתפרסמה היום ב-ynet – בעיקר משתמשים מאוחרים, שרובם לא יודעים מה זה דפדפן (דפדפן זה גוגל, לא?!, אה, לא, האינטרנט זה גוגל!) וארגונים גדולים שאנשי המערכת שלהם מעדיפים לא לסבך לעצמם את החיים ולהתקדם עם הזמן והטכנולוגיה.

ברשת כבר מזמן קמו אתרים, תנועות וקמפיינים לחיסול/נטישת הדפדפן, ביניהם גם האתר להצלת המפתחים. ב- PCWorld ב-2006 הדפדפן זכה במקום ה-8 מבין 25 המוצרים הטכנולוגיים הגרועים ביותר של כל הזמנים ולאחרונה YouTube הכריזו שיפסיקו לתמוך בדפדפן ומאיצים במשתמשים לשדרג.

מצד שני, אני מוכרח להודות שקיימים גם אתרים שקוראים להציל את ie6 מסיבות מגוונות (ביניהן – הדפדפנים המתקדמים מסבכים לנו את החיים עם פיצ'רים מיותרים וחושפים אותנו למעקב מתמיד של החברות השונות).

אין מה לעשות, בעולם בו כולם מונעים על ידי אינטרסים כלכליים (אפילו מייקרוסופט מאיצה במשתמשים לנטוש את הדפדפן המיושן שלה ולשדרגו), ההתקדמות הטכנולוגית היא בלתי נמנעת – דפדפנים חדשים וסטנדרטים חדשים קמים וימשיכו להתפתח כל עוד אפשר להוציא עוד לירה מהעניין. אני יודע שיש סיכוי טוב שאני פונה פה לאנשים הלא רלוונטיים, אבל בינתיים, מה אכפת לכם, תעשו את החיים קצת יותר קלים למנהלי פרויקטים ולמפתחים – נטשו את ie6 – לא משנה לאן. ABORT!

היום, ה-26 באוקטובר 2009, הוא יום הסגירה הרשמי של GeoCities, אחד האתרים הפופולאריים ביותר באינטרנט של שנות התשעים, והפלטפורמה המובילה באותה תקופה לאתרי אינטרנט אישיים – הדינוזאורים ששלטו פה לפני עידן הבלוגים.

קהילת GeoCities היתה מחולקת לשכונות כאילו-גיאוגרפיות (מכאן השם) לפי נושאים: Hollywood נועדה לבדרנים, SiliconValley איכלסה את הגיקים, CapitolHill נתנה במה לפוליטיקאים, WestHollywood לקהילה הגאה, וכן הלאה. חלק מהשכונות היו כל כך גדולות, שהיה צריך לספח להן פרברים, כמו במקרה של השכונה בה בחרתי לתקוע יתד בחופשת הפסח של 1997 – SoHo, שכונת האמנים. כתובת האתר שלי היתה www.geocities.com/SoHo/Lofts/9987, וקראתי לו A House in SoHo. הוא היה נראה כך:

מאוד התרגשתי מהנדל"ן האינטרנטי הראשון שלי, ודאגתי גם לפתח קשרים עם השכנים מ-9988 (אנטיפת) ו-9986 (ילדה קטנה שלא הבינה אנגלית). GeoCities התנהלה כרשת של קהילות לכל דבר – בכל שכונה היו מנהיגים שהתנדבו לשמור על הסדר – להתריע ולצנזר במקרים של אתרים בעלי תכנים פורנוגרפיים או פוגעניים, ולתגמל אתרים מושקעים במיוחד, או כאלה שיש בהם תועלת אחרת לקהילה.

תוכנית התגמולים נקראה Rewards, כאשר ה-reward העיקרי היה גידול משמעותי בשטח האחסון המוקצה לאתר האישי שלי. לצורך קבלת ה-reward יצרתי קשר עם אחת ממנהיגות הקהילה שלי, אישה אמריקאית חירשת שכתבה סיפורי פנטזיה באתר שלה. היא התלהבה מהאתר שלי ותגמלה אותי בנדיבות, ואני מצדי שמרתי איתה על קשר ודיווחתי לה מדי פעם על השינויים והעדכונים שהכנסתי באתר, שכבר גדל ונראה כך:

חוץ מתוכנית ה-rewards, היו עוד מספר דרכים להיות מעורב בחיי הקהילה של GeoCities. למשל – להיכלל ב-A List, רשימת המלצות שבועית שכללה אתרים מכל השכונות. כשיום אחד זכיתי להיכלל בה, מיד ידעתי: קיבלתי עשרות תגובות נלהבות בספר האורחים של האתר שלי, שאמרו פחות או יותר את אותו הדבר: "Congrats on the A-List, man!".

בנוסף לספר האורחים היו לי גם קאונטר שסופר כניסות, ומספר badges שהשגתי מקשרים שהיו לי עם אתרים אחרים. היתה גם גלריית עבודות פוטושופ מוקדמות, אוסף סיפורים קצרים ושירים שכתבתי, וגם חלק About me שבו סיפרתי קצת על עצמי. כך נראו אתרי האינטרנט האישיים, מודל שנות התשעים.

על פניו, נראה שהתקדמנו הרבה מאז. אתר אינטרנט היה נערך ישירות בקבצי HTML כרצף טקסטואלי; סיידבר היה אלמנט עיצובי מורכב; "אפקטים" הושגו באמצעות אנימציות GIF; עברית היתה צריכה להיכתב הפוך ולהיות מוצגת בפונט מיוחד.

עם זאת, דבר משמעותי אחד לא השתנה כלל: אתרי אינטרנט היו ונשארו אסופת תכנים. זה מה שמייחד את האינטרנט כערוץ מדיה – מגוון חופשי של תכנים לפי דרישה. כשמסתכלים על פייסבוק, למשל, רואים את GeoCities של היום: ערוצי הפצה משופרים, מסר מחודד, ואולי גם נאיביות פחותה – אבל המשתמשים נשארו יצרנים וצרכנים של תוכן. השאיפה הגלובלית לאסוף תכנים ולבסס באמצעותם קהילה לא השתנתה, וכנראה גם לא תשתנה.

האם יש מה ללמוד מ-GeoCities? אני משוכנע בזה. המוטיבציה היצירתית – האגואיסטית, לאכלס מקום באינטרנט ולתת לו מאפיינים אישיים היא גורם משמעותי בבניית רשתות חברתיות כמו myspace, או משחקי דפדפן דוגמת FarmVille. כרגע, הדיון האינטרנטי מתמקד באמצעי ההפצה והתקשורת של פלטפורמות אלה. כשיגיע הזמן בו האמצעים (כמו כל טכנולוגיה) יהפכו לטריוויאליים, הדיון יחזור ויתמקד בתוכן ובמהות שלו.

אולי יותר מכל רשת חברתית אחרת, GeoCities שמה במרכז את התכנים ובנתה את עצמה בהתאם להם. המסגרת הנושאית בדמות השכונות שסיפקה לחבריה דירבנה אותם לבטא את עצמם בהתאם ולראות את עצמם חלק מקהילה יוצרת.

מאוחר יותר באותו קיץ, מצאתי קהילה אינטימית יותר של יוצרים מחוץ ל-GeoCities, שם המשכתי לבנות את עצמי כיוצר, כמעצב וכחבר קהילה. לסביבה החמה והתומכת שמצאתי בשתי הקהילות האלה היה תפקיד חשוב בהתפתחות המקצועית שלי, ואני מקפיד לאזכר אותן בקורות החיים שלי גם היום.

כשכבר נדמה היה שאי אפשר לשכלל באופן משמעותי את תעשיית הצילום, באה חברת פוג'י ומציגה מצלמה תלת-ממדית בעלת שתי עדשות. להדפסת התמונות תצטרכו להצטייד בנייר מיוחד

מצלמת וידאו תלת-ממדית כבר יש (תודות לחברת פנסוניק), ואילו עכשיו גם הסטילס נכנס לתמונה. בחודשים הקרובים תשיק חברת פוג'י מצלמה מהפכנית חדשה בשם FinePix Real 3D, שמצלמת תמונות בתלת-ממד באמצעות שתי עדשות. כדי לראות את הממדים השונים יש להדפיס את התמונות על נייר מיוחד, ומן הסתם בעתיד יהיה ממשק טכנולוגי מתאים להצגתן גם על גבי המחשב או הרשת. למקרה שתהיתם, לא יהיה צורך במשקפיים מיוחדים כדי לחוות את התלת-ממדיות.

ידעתם שבכל חודש מועלות בערך כמיליארד תמונות לפייסבוק על ידי משתמשים?
מדובר במספר אסטרונומי וזו הסיבה העיקרית שחברה חדשה (יחסית) בשם face.com בחרה בפלטפורמה הזו כראשונה ליישום טכנולוגיית זיהוי הפנים שלה.
עד כה שיחררה החברה 2 אפליקציות שמצויות בשלב אלפא סגור; הראשונה – Photofinder מסוגלת לסרוק מיליוני תמונות ביום ולאתר תמונות שלך ושל חברים שלך שתוייגו על ידך או על ידי משתמשים אחרים. טכנולוגיית זיהוי הפנים עובדת בצורה מרשימה ומסוגלת לזהות פנים גם בתמונות בהן המזוהה מטושטש מעט או מרכיב משקפיים.

האפליקציה השנייה אותה שחררה החברה בחודש יולי האחרון נקראת Phototagger, וכשמה כן היא – מתייגת. האפליקציה מסוגלת לסרוק את כל התמונות שלך ושל חבריך, ולהציע "קבוצות תיוג", על פי זיהוי הפנים. כך, באמצעות האפליקציה פעולת תיוג של מאות או אלפי תמונות לוקחת דקה-שתיים במקום עבודה אינסופית.

מנכ"ל החברה גיל הירש מדגיש את יתרון פייס.קום על חברות אחרות בכך שהטכנולוגיה שהחברה פיתחה מאפס, מכוונת במיוחד לזיהוי פרצופים בתמונות של אנשים בסיטואציות יום-יומיות, דבר השונה מהותית מטכנולוגיות אחרות שפותחו באוריינטציה בטחונית והתמקדו בזיהוי פרצופים בתמונות של "הסתכל למצלמה" כגון תמונות פספורט. בנוסף, הפתרון של פייס.קום הוא חברתי, מה שמאפשר למשתמשים לחלוק את התוצאות וליהנות מתוצאות חיפוש ותיוג של חבריהם. לבסוף, הטכנולוגיה של החברה מהירה ביותר ומסוגלת לעבד כמיליארד תמונות ויותר בחודש.  ולאן ממשיכים? גיל מבטיח שלחברה יש עוד הפתעות רבות ושירותים נוספים בקנה, אך נכון לעכשיו (בצורה מפתיעה) אינו מעוניין להסגיר מידע נוסף מעבר לכך.

מכיוון ששתי האפליקציות נמצאות עדיין במוד אלפא סגורה, ניתן (ורצוי) לבקש גישה להתנסות כאן.

למרות הטכנולוגיה והתוצאות המצוינות, לא ניתן להתעלם מהצדדים הפחות חיוביים של האפליקציות של פייס.קום שצויינו בבלוגים ואתרים ברשת ועוררו ויכוח שעיקרו הוא – התקדמות טכנולוגית בלתי נמנעת מול אובדן כמעט מוחלט של הפרטיות. שהרי לא כל אדם מעוניין שכל תמונה שלו (שלאו דווקא הוא העלה לרשת) תהיה זמינה לכל הבא ליד, בחיפוש פשוט המתבסס על זיהוי תווי פנים.

בפייס.קום מודעים לבעיית הפרטיות ואף כתבו פוסט בנושא המבהיר את עמדתם ופעולות שניתן לנקוט בכדי למזער אותה. לדעתי, אפשר להתלונן ואפשר למחות, ומי שבאמת לא רוצה להיות חשוף ברשת יכול לנקוט בצעדים המתאימים ולמזער את הבעיה, אבל על פי ההיסטוריה, הטכנולוגיה תצא עם ידה על העליונה, בעולם שלנו זה בלתי נמנע.

גילוי נאות: כותב הפוסט הינו אח של אחד ממייסדי החברה ועל כן דעותיו יכולות להיות מוטות מעט..

5000 קבוצות מכל העולם התגייסו לאתגר שהציבה חברת נטפליקס: מי שישפר ב-10% את דיוק המלצות המערכת ללקוחותיה – יזכה במיליון דולר! מדעני מחשב, פסיכולוגים, כורי מידע, סוציולוגים, אנשי שיווק, וחוקרי התנהגות – שינסו מותניים, אבל כנראה מי שיקטוף את הפרס (בספטמבר הקרוב) היא קבוצה בינלאומית שזרוע אחת שלה ממוקמת במעבדות יאהו! בחיפה. אחד ממובילי הקבוצה, ד"ר יהודה קורן*, הסכים להתראיין לבלוג feelternet.

נטפליקס היא חברה אמריקאית שהוקמה ב-1997 ועוסקת בהשכרת עותקי סרטי קולנוע ותוכניות טלוויזיה שלקוחות מזמינים באינטרנט ושמגיעים אליהם בקובץ להורדה למחשב או כ-DVD במעטפה. נכון להיום יש לה כ-10 מיליון מנויים ושיטה שמוכיחה עצמה: כל מנוי מכין רשימה של סרטים שהוא מעוניין שישלחו אליו, ולאחר הצפייה הוא לרוב מזין משוב על מידת הנאתו מהסרט בדמות דירוג הנע בין כוכב אחד לחמישה. כמו כן, המערכת מאפשרת למנויים לבצע פעולות נוספות כמו המלצה על סרטים למנויים אחרים וכתיבת ביקורות על הסרטים.
לפני כשלוש שנים יצאה החברה בהכרזה שמי שישפר ב-10% את דיוק המלצות המערכת ללקוחות (כלומר את יכולת החיזוי) יזכה במיליון דולר. התחרות עוררה עניין עצום ברחבי העולם, משכה אלפי מתמודדים והד תקשורתי ומדעי ניכר.
עבור נטפליקס שיטת ההמלצות היא אבן דרך: שני שליש משכירות הסרטים בנטפליקס נעשה במערכת ההמלצות של החברה. לכן, שיפור באיכות ההמלצות יתורגם במישרין לשביעות רצון גוברת של הלקוחות.

ד"ר קורן, איך הגדרת את האתגר?
הגדרה טובה היא מתמטית. נתונה מטריצה המבטאת קשרים בין לקוחות וסרטים, ובה תאים רבים שערכם לא ידוע. המטרה היא לאמוד את התאים החסרים בהסתמך על אלו הידועים.
מעבר להגדרה מתמטית זו אזכיר שמדובר במאמץ ארוך בן שלוש שנים, וטבעי שההגדרה התעדכנה כל הזמן. בשהותי בארה"ב הייתי מנוי נלהב של נטפליקס, והסתמכתי רבות על מערכת ההמלצה שלהם (מתי בארצנו הקטנטונת?). כשהתחרות התחילה, באוקטובר 2006, תפס אותי העניין מיד, הן בגלל המשיכה האישית כלקוח החברה, והן כמדען המתעניין ברשתות חברתיות ובניתוחן. בזמנו הגדרתי את הבעיה כחקר של רשת ענקית הקושרת סרטים ובני אדם. בגישה כזאת התחלתי לעבוד על הבעיה במלוא המרץ. כעבור חודשים הסתבר שתובנותיי הראשונות לא כ"כ מועילות. הגדרת הבעיה כניתוח רשת חברתית לא מובילה לגישות יעילות לפתרון. באותו שלב שאבה אותי הבעיה בחוזקה, ועברתי לגישות טבעיות יותר אליה (שמוזכרות למטה).

במה שונות המלצות על סרטים מהמלצות על ספרים או על מוזיקה?
לסרטים פנים רבות, בוודאי יותר מלמוזיקה וכנראה גם יותר מלספרים. הדבר מתבטא בכך שהיחס לסרט נגזר ממאפיינים הקשורים בעלילה, בז'אנרים, בשחקנים, בבמאי, באיכות הצילום, בנופים, באופן הדיאלוג, במוזיקת הרקע ובעוד גורמים רבים. על כן המאפיינים המגדירים את אופיו של סרט הם מורכבים מעל ומעבר למצופה. בנוסף לכך, מכיוון שצפייה בסרט היא פעולה ממושכת יותר מהאזנה לשיר, החשיבות של מתן המלצות מדויקות רבה יותר.

מה גילית בשלב הראשון כשחקרת את תבניות ההתנהגות?
אחת התגליות הראשונות היא יכולתן של מערכות למידה ממוחשבות לזהות קשרים מעניינים בין סרטים בהסתמך על תבניות התנהגות בלבד. למשל, בלי לדעת דבר על כותרת הסרטים או על תוכנם, זיהתה המערכת מיד את קבוצת סרטי Star Trek או סרטיו של וודי אלן וכו', כל זאת על ידי ניתוח התנהגות הלקוחות.

האם ניתן לנטרל מצב רוח משתנה ברגע ההמלצה?
מצאנו שמצב הרוח ביום מסוים משפיע מעבר לציפיותינו על כל הקלט שמקבלים מהמשתמש באותו היום. לכן מאמצים רבים שלנו הופנו לזיהוי מצב הרוח הרגעי של המשתמש ולבידודו באופן שלא ישפיע יותר מהראוי על מגמות ארוכות טווח.

איך פתרתם את האתגר? ואילו גישות לפתרון ניסיתם ובחנתם במהלך התחרות?
אימצנו גישות מוכרות אך הפכנו אותן לפורמליות, ומה שיותר חשוב, ביטאנו באמצעותן יותר מאפיינים של מידע. כך לדוגמה ביצענו אנליזה עמוקה של מה שקרוי "קשרי שכנויות" בין סרטים. דהיינו, אם ידוע לי שהמשתמש דירג את סרט א' מעל הממוצע, כמה זה ישנה את אומדני על דירוגו לסרט ב'? כך זיהינו קשרים בין זוגות רבים של סרטים.
גישה אחרת, מתמטית יותר, מחפשת ייצוג מספרי, מעין דנ"א, לכל סרט ולכל משתמש. ייצוג זה מתקבל על ידי תהליך למידה ממוחשב. הוא מאפשר השוואה ישירה בין סרטים למשתמשים ומוביל למציאת קשרים מעניינים ביניהם.

האם זיהית תבנית החוזה הצלחה של סרט?
אחד הלקחים שלמדנו הוא שתבניות שמקורן בתובנות אנושיות חלשות בהרבה מתבניות מורכבות שמכונות (מחשבים) יכולות למצוא. לדוגמה, חיפשנו ומצאנו תבניות תלויות שחקן, כמו למשל "מי שלאחרונה אהב סרטי שוורצנגר יאהב גם את יתר סרטיו". אולם התברר לנו שהמערכות האוטומטיות זיהו תבניות אלו בצורה טובה יותר (ללא כל צורך לדעת על קיומו של שוורצנגר). לכן עיקר מאמצינו הוא לא במציאת תבניות המנבאות דירוגי סרטים, אלא בזיהוי כלים שיאפשרו לאלגוריתמים למצוא תבניות מעניינות יותר. אגב, בעוד גישה זו מביאה לתוצאות מדויקות יותר, קשה למחשב לתת תבניות אינטואיטיוויות הקלות להסבר. רוב התבניות שמחשב מוצא הן סבוכות ולא קלות להבנה.

במבט כולל, האם מושכרים יותר רבי מכר מאשר סרטים הנמצאים בזנב הארוך?
אין ספק שמיעוט נבחר של סרטים מושך את חלק הארי של פעילות המשתמשים. למשל חמישית מהסרטים אחראים לכמעט מ-90% מפעילות המשתמשים. למעשה נטפליקס עושה רבות כדי לשנות זאת. הם מחזיקים מעל 100 אלף כותרים, רובם ישנים. האינטרס שמשתמש יכיר ויבחר סרטים פופולריים פחות הוא כפול: ראשית, זה יפתח למשתמש חלון לאפשרויות רבות יותר. שנית, מחירם של סרטים אלו זול יותר. למעשה, אחת המטרות המוצהרות של מערכת ההמלצה היא להפגיש משתמשים עם סרטים מהזנב הארוך.

האם המלצה של סרט חריג בשיטת One 2 All באתר החברה לא יעילה יותר מהמלצה אישית?
לא כ"כ כדאי להמליץ על סרט חריג באופן נרחב ללא אנליזה טובה הבודקת התאמה לקבוצת המשתמשים, מכיוון שיש כאן חיסרון אכזרי לחברה: מותר להיכשל עם רב מכר, אבל זה הרבה פחות נסלח עם סרט שולי ולא ידוע.

האם יש דרך לחבר בין תכונות הסרט לפרופיל משתמש באתר חברתי?
זאת שאלה מצוינת העומדת בחזית המחקר. תשובה מוחלטת לא ידועה. הדבר גם תלוי בטיב הקשר החברתי. כך למשל לאנשים שחולקים בית משותף סביר שיהיו הרגלי צפייה שונים בתכלית. לכן לא כל קשר חברתי הוא רלוונטי כאן.

מהי המסה הקריטית של המלצות הנדרשת לחיזוי מדויק?
אני מניח שכוונתך למסה קריטית של "דירוגי משתמשים". מסתבר שדיוק החיזוי עולה באופן עקבי ככל שמקבלים יותר משוב מהמשתמשים, עד בערך ל-1000 דירוגים, ששם מתחילה להיווצר רוויה. בממוצע משתמש נטפליקס מספק כ-200 דירוגים, מה שמאפשר חיזוי מדויק ברוב המקרים. אולם משתמשים רבים נותנים פחות מ-20 דירוגים, ומהווים אתגר משמעותי.

מה למדת על טבע האדם ועל מנגנון ההחלטות וההעדפות שלו? האם יש תובנה אחת בסיסית שחוזרת על עצמה?
מעניין עד כמה אפשר ללמוד על מאווייו של אדם מתוך ניתוח קלטים בודדים ונקודתיים שהוא סיפק. להמחשה, אם נבקש מאדם שיגדיר לנו את מאפייניהם של סרטים שהוא אוהב, סביר שיתקשה לתת הגדרה מועילה. אפילו אם נסייע לו על ידי הגדרת ז'אנרים כלליים, לא סביר שנקלע במדויק לטעמו. אולם אם נשאל שאלות פשוטות בהרבה, כלומר מה דעתו על סרטים ספציפיים שראה, נוכל להגיע להגדרות מדויקות ויעילות על העדפותיו. כל זאת בזכות מה שמכונה "אינטליגנציה שיתופית". דהיינו, אם אדם יחיד יספר לנו אילו סרטים ספציפיים הוא אהב, לא נוכל להכליל זאת באופן נאות. אולם כשעוד אנשים רבים מספרים לנו, כל אחד בנפרד, על העדפותיהם, מתגבשת תמונה כוללת ומסודרת המאפשרת לזהות תבניות מרתקות ולאפיין כל פרט בודד בקבוצה.
לסיכום, בעוד מנועי החיפוש מציגים למשתמש את מה שהוא הגדיר לחיפוש (במילים אחרות: המשתמש כבר מכיר את מה שהוא מחפש), מערכת המלצות חושפת למשתמש מידע שהוא לא מכיר תוך ניסיון להתאים את המידע להעדפות האישיות. לדעתי לשם צועד עולם הפרסום העתידי.

עוד על מורכבות מערכת ההמלצות אפשר לקרוא כאן וגם כאן.
אנו מאחלים בהצלחה לד"ר קורן ולצוותו ונשמח לעדכן כאן בהמשך.

כמעט תמיד בשלב כלשהו בסרטים עתידניים הגיחה לה דמות הולוגרמית שהקבילה את פנינו בחמימות צוננת. אם זה בקניון (הציעה לנו מבצעי נופש בקריביים) או בסלון (שיחקה עמנו טניס), היא תמיד עמדה כחזון לחיים מושלמים. אולי משום כך כרטיסי הביקור התלת-ממדיים הללו מעוררים בנו ריגוש מיוחד.

מדובר בכרטיס שעושה שימוש בטכניקה של מציאות מורחבת (אוגמנטציה), ובשעה שאתם שולפים אותו בתום פגישת עסקים מלבבת, הכרטיס קם לתחייה, מעין ייצוג וירטואלי שלנו שמסתובב על השולחן ומפזר אינפורמציה רלוונטית. מלבד אפקט ה-Wow!!! המתבקש הכרטיס יציג את הפרופיל הרותח שלכם בפייסבוק ואת השובך הלוהט שלכם בטוויטר, ועוד ועוד.
גם שוּפוני, גם פרקטי – מה רע?