היום, ה-26 באוקטובר 2009, הוא יום הסגירה הרשמי של GeoCities, אחד האתרים הפופולאריים ביותר באינטרנט של שנות התשעים, והפלטפורמה המובילה באותה תקופה לאתרי אינטרנט אישיים – הדינוזאורים ששלטו פה לפני עידן הבלוגים.

קהילת GeoCities היתה מחולקת לשכונות כאילו-גיאוגרפיות (מכאן השם) לפי נושאים: Hollywood נועדה לבדרנים, SiliconValley איכלסה את הגיקים, CapitolHill נתנה במה לפוליטיקאים, WestHollywood לקהילה הגאה, וכן הלאה. חלק מהשכונות היו כל כך גדולות, שהיה צריך לספח להן פרברים, כמו במקרה של השכונה בה בחרתי לתקוע יתד בחופשת הפסח של 1997 – SoHo, שכונת האמנים. כתובת האתר שלי היתה www.geocities.com/SoHo/Lofts/9987, וקראתי לו A House in SoHo. הוא היה נראה כך:

מאוד התרגשתי מהנדל"ן האינטרנטי הראשון שלי, ודאגתי גם לפתח קשרים עם השכנים מ-9988 (אנטיפת) ו-9986 (ילדה קטנה שלא הבינה אנגלית). GeoCities התנהלה כרשת של קהילות לכל דבר – בכל שכונה היו מנהיגים שהתנדבו לשמור על הסדר – להתריע ולצנזר במקרים של אתרים בעלי תכנים פורנוגרפיים או פוגעניים, ולתגמל אתרים מושקעים במיוחד, או כאלה שיש בהם תועלת אחרת לקהילה.

תוכנית התגמולים נקראה Rewards, כאשר ה-reward העיקרי היה גידול משמעותי בשטח האחסון המוקצה לאתר האישי שלי. לצורך קבלת ה-reward יצרתי קשר עם אחת ממנהיגות הקהילה שלי, אישה אמריקאית חירשת שכתבה סיפורי פנטזיה באתר שלה. היא התלהבה מהאתר שלי ותגמלה אותי בנדיבות, ואני מצדי שמרתי איתה על קשר ודיווחתי לה מדי פעם על השינויים והעדכונים שהכנסתי באתר, שכבר גדל ונראה כך:

חוץ מתוכנית ה-rewards, היו עוד מספר דרכים להיות מעורב בחיי הקהילה של GeoCities. למשל – להיכלל ב-A List, רשימת המלצות שבועית שכללה אתרים מכל השכונות. כשיום אחד זכיתי להיכלל בה, מיד ידעתי: קיבלתי עשרות תגובות נלהבות בספר האורחים של האתר שלי, שאמרו פחות או יותר את אותו הדבר: "Congrats on the A-List, man!".

בנוסף לספר האורחים היו לי גם קאונטר שסופר כניסות, ומספר badges שהשגתי מקשרים שהיו לי עם אתרים אחרים. היתה גם גלריית עבודות פוטושופ מוקדמות, אוסף סיפורים קצרים ושירים שכתבתי, וגם חלק About me שבו סיפרתי קצת על עצמי. כך נראו אתרי האינטרנט האישיים, מודל שנות התשעים.

על פניו, נראה שהתקדמנו הרבה מאז. אתר אינטרנט היה נערך ישירות בקבצי HTML כרצף טקסטואלי; סיידבר היה אלמנט עיצובי מורכב; "אפקטים" הושגו באמצעות אנימציות GIF; עברית היתה צריכה להיכתב הפוך ולהיות מוצגת בפונט מיוחד.

עם זאת, דבר משמעותי אחד לא השתנה כלל: אתרי אינטרנט היו ונשארו אסופת תכנים. זה מה שמייחד את האינטרנט כערוץ מדיה – מגוון חופשי של תכנים לפי דרישה. כשמסתכלים על פייסבוק, למשל, רואים את GeoCities של היום: ערוצי הפצה משופרים, מסר מחודד, ואולי גם נאיביות פחותה – אבל המשתמשים נשארו יצרנים וצרכנים של תוכן. השאיפה הגלובלית לאסוף תכנים ולבסס באמצעותם קהילה לא השתנתה, וכנראה גם לא תשתנה.

האם יש מה ללמוד מ-GeoCities? אני משוכנע בזה. המוטיבציה היצירתית – האגואיסטית, לאכלס מקום באינטרנט ולתת לו מאפיינים אישיים היא גורם משמעותי בבניית רשתות חברתיות כמו myspace, או משחקי דפדפן דוגמת FarmVille. כרגע, הדיון האינטרנטי מתמקד באמצעי ההפצה והתקשורת של פלטפורמות אלה. כשיגיע הזמן בו האמצעים (כמו כל טכנולוגיה) יהפכו לטריוויאליים, הדיון יחזור ויתמקד בתוכן ובמהות שלו.

אולי יותר מכל רשת חברתית אחרת, GeoCities שמה במרכז את התכנים ובנתה את עצמה בהתאם להם. המסגרת הנושאית בדמות השכונות שסיפקה לחבריה דירבנה אותם לבטא את עצמם בהתאם ולראות את עצמם חלק מקהילה יוצרת.

מאוחר יותר באותו קיץ, מצאתי קהילה אינטימית יותר של יוצרים מחוץ ל-GeoCities, שם המשכתי לבנות את עצמי כיוצר, כמעצב וכחבר קהילה. לסביבה החמה והתומכת שמצאתי בשתי הקהילות האלה היה תפקיד חשוב בהתפתחות המקצועית שלי, ואני מקפיד לאזכר אותן בקורות החיים שלי גם היום.

4 תגובות   קטגוריות: אינטרנט, זהות, חברה, טכנולוגיה, מדיה חברתית, עיצוב ו תרבות שוליים

בימים אלו חוגג חוק העישון שנתיים. מזל טוב, באמת. חייהם של רבים השתנו ללא היכר, עד לכדי הפיכתם לאנשים שונים בתכלית, ריחניים, נעימים ואדיבים.
אולי מוקדם לקבוע, אולם מבעד לאדי העשן שעדיין מכסים את מיטב הברים בתל-אביב וירושלים, נראה שהחוק נחל כישלון חרוץ. מה שעבד באירופה ובארה"ב, באופן מאוד לא מפתיע, שלא לומר – צפוי, התמוסס תוך שבועות ספורים בישראל.
איך ייתכן, יתהה לעצמו גלעד ארדן, שחוק כה חכם, הומניטרי, מתבקש וצודק, כשל כישלון מהדהד?
איך ייתכן שהשינוי העיקרי שהביא החוק הוא בעיקר עידוד היצירה של עכברי הברים? כעת הם יוצרים מונומנטים מרשימים מעיגולי קרטון שנודעו בעברם כתחתיות לכוסות הבירה, מעשנים בדרכים ורסטיליות ורבות רושם (נשיפת העשן לצד הרחוק מדלת הכניסה), ובאופן כללי נהנים מהחיים, למעט קנס מזדמן וחריג לחסרי המזל הבודדים שבהם.
אם תשאלו את השר ארדן, מדובר באזלת ידם של העיריות, של הפקחים, של בעלי הברים, של הציבור הלא-מעשן ואפילו של המעשנים עצמם, שסירבו לקבל באהבה ובחיבוק חוק המציל אותם מעצמם. כולם אשמים מלבד המחוקק.
נכון שהנטייה הבסיסית, הראשונית, היא להאמין שהישראליות המיוזעת היא האשמה, שברור שחוק בישראל נולד לתוך בוז מלגלג עוד בטרם יצא לאוויר העולם. אם כך, מדוע נאכף החוק במקומות מסוימים, כמעט כל קניון, מסעדה, בית קפה ודומיהם, אך בברים ובמועדונים ממשיכים לפמפם עשן?
השר ארדן וחבריו לא השכילו לפרוט לפרוטות חוק שיש לו השלכה חברתית רחבה. אם נעזוב לרגע את המעשנים עצמם, הם הרי ממילא לא יודעים מה טוב בשבילם, ונסתכל על בעלי הברים והמועדונים כעל בעלי עסקים המעוניינים להתפרנס ולהרוויח, נגלה שבחודשים הראשונים לחוק העישון הם דיווחו על ירידה ממוצעת של 25% בהכנסות. האם מישהו גילה רצון קל שבקלים לפצות אותם או למצוא להם פתרון כלשהו? ישנו פרדוקס מסוים בכלליות של החוק: מצד אחד ייאמר, בצדק גמור, שמדובר במקומות ציבוריים, מושג כוללני ומעורפל כשלעצמו, מצד שני זהו מקום פרטי לחלוטין כאשר מדובר בהפסדים שנגרמים לו.
אין דינו של בר תל-אביבי, ירושלמי, הרצלייני או דימונאי כדין מסעדה, בית-קפה או אולם קולנוע.
אומר השר ארדן, על שלל המחקרים שקרא, שאחוז המעשנים באוכלוסיה הכללית עומד על 20. נניח. האם מדובר על אותו אחוז באוכלוסיית הבליינים? האם פתרון תיחום רבע מהמקום תופס במקרה של בר שכונתי המכיל 40–50 מקומות ישיבה? ובכלל, האם המבנה של רוב הבארים (מבנה ארוך וסביבו כסאות) מאפשר את פילוחו והצבת חומת מגן בתוכו, שתבודד את המפגעים מאלו המתחננים לנשום אוויר צלול?
נדמה היה שהחוק נועד מלכתחילה לחוקיות של הברירה הטבעית. לשרוד היכן שנדמה שהוא צודק והגיוני, כמו במסעדות למשל, שבהן סועדים גם ילדים, מבוגרים, נשים בהריון וסתם רבים הבאים לנפוש קולינרית, ללא שינשפו את עשן ה"מרלבורו" לפרצופם, ולגווע במקומות בילוי כמו בארים ומועדונים, שבהם הלקוחות הם לרוב אנשים צעירים הבאים לשתות ולהתפרק, לעתים עם סיגריה בפה.
יש חשיבות עצומה לחוק שכזה, אין מדובר בחוק שולי הנופל לקטגוריה של חוקים ירוקים זניחים או בחוק קטנוני שנועד להדביר את אוכלוסיית המעשנים, כמו ששמעתי מפי אנשים לא פעם.
מדובר בחוק עקרוני וחשוב שמוצא לנכון להגן על מי שאינו מעשן ומעוניין להימנע גם מעישון פסיווי. באופן שהחוק מתקיים הוא פוגע לא רק במעשנים – אלא גם באלו שלא. לא מספיק שאינם זוכים להגנה מעשית בהיעדר אכיפה ראויה, עכשיו הם גם נתפסים כמשביתי שמחות טורדניים.
בפעם הבאה שהשר ארדן מחוקק חוק ראוי שיבדוק על מי הוא חל, מה הסיכוי שייאכף על מנת שלא ישים אותו ללעג, ואיך ניתן להבדיל בגוונים נוספים מלבד השחור והלבן שבהם הוא רואה את הדברים.
עד אז ימשיך החוק להתפוגג בתוך ענני העשן המיתמרים.

טמיר גונן הוא סטודנט לתקשורת ומעשן חובב

11 תגובות   קטגוריות: חברה

מאחר ואני מיסיונר של מוזיקה טובה, ותחביב נפוץ שלי הוא להביא דיסקים איכותיים כמתנות לחברים או קולגות, יוצא לי לא פעם להכיר לעולם אלבומים משובחים. אבל לפני שבוע רציתי להכין אוסף ממיטב המוזיקה היהודית העכשווית, ואז זו כבר בעיה. אלבום שלם זו לא בעיה להביא כידוע, אבל אם אתם רוצים לצרוב אוסף על מנת לחשוף אדם מסוים לקשת רחבה של סגנונות, בזמן שאתם מקפידים כמובן שלא לגנוב מהאומנים (פשוטו כמשמעו) ולהוריד רק שירים בתשלום, זו בעיה בכלל לא פשוטה, מסתבר.
כבר הרבה שנים שמדברים כאן על iTunes מקומי. לתומי חשבתי בשנה האחרונה שכבר אין צורך בו – הרי יש לא מעט אתרי הורדות בתשלום – Songs של אן.אם.סי (שמועשר בתקופה האחרונה גם בתכני הד ארצי שנרכשה על ידה), iMusic העצמאי, וכמובן הפורטלים של החברות הסלולריות (אורנג' מאפשרת גם ללקוחות חברות אחרות להוריד שירים למחשב בתשלום) – כך שזה באמת מספיק. ובמילים אחרות, כבר יש iTunes מקומי, גם אם זה לא בדיוק השם שלו.
אבל זהו, שאנחנו עדיין לא שם. משימת צריבת האוסף התבררה כמפרכת במיוחד. את שולי רנד אי אפשר להוריד למחשב מאתר אורנג', אז הורדתי מאתר סלקום. את אביתר בנאי אי אפשר להוריד מאתר סלקום, אז הלכתי ל-Songs. ואת עמיר בניון אי אפשר להוריד משם אלא רק מאתר אורנג'. כך הסתובבתי בין האתרים, הלוך וסחור, ונרשמתי לחבילות שבדיעבד התגלו כמיותרות. בסופו של דבר דיסק עם 20 שירים עלה לי קרוב ל-100 שקלים, כולל חבילות "משתלמות" שאין לי מושג האם ומתי אשתמש בהן בעתיד.
כל עוד אותם אתרי הורדות לא יעבו באופן משמעותי את התכנים שהן מציעות להורדה למחשב, אני חושש שאנשים ימשיכו להוריד (כלומר, לגנוב) באופן לא חוקי. רוצים לשנות את השוק? תשתנו בעצמכם.

0 תגובות   קטגוריות: אמנות ו חברה

הרצון להיות מחובר online כל הזמן, לעדכן ולהתעדכן בזמן אמיתי מייצרת ציפייה לנגישות רציפה של מידע ושירותים מכל מקום ובכל זמן.

הרצף הזה גורם כמובן לטשטוש בין הפרטי לציבורי. זה לא דמיוני שבקרוב כל זר יוכל לדעת ולהכיר פעולות שעד זמן לא רב ראינו בהם מידע פרטי ואישי. הטשטוש משפיע על כל התעשיות, הרי הם יכולים להרוויח נקודות מגע נוספות עם הצרכן ולהיות רלוונטיים אליו תלוי מיקום, פעילות וזמן.

הנושא הזה מטריד אותי לא רק מההיבט של שמירה על פרטיות אלא יותר בגלל התנועה ההפוכה שהוא יוצר: במקום להגדיר גבולות עיסוק ואחריות, תנועת הרצף מטשטשת את ההבדלים בין תחומים שונים, שוברת את שרשרת המזון וגורמת לחוסר פוקוס, לדילול ולהשטחה.
גם במישור הציבורי, במקום לחזק את הרגולציה או לבצע הפרדה מובנת למשל בין הון לשלטון, דת ומדינה, אנחנו קונים את האשליה של חופש הבחירה, שלל האפשרויות ושהכול בשליטה. כי מה זה כבר משנה?

תעשיית השיווק צריכה להגדיר קווים אדומים, או להגדיר מהי אחריות חברתית.
בכוחנו לשכנע ולהדריך חברות שתפקידן הוא לייצר ערך, תפקידן לייצר מוצר טוב, תפקידן להיות שקופות ואמינות ורק אז לרכוש את אמונינו ולהרוויח כסף.

העבודה שלנו בשטחי המדיה "הפרטית" חברתית מחייבת שמירה על הקווים האדומים. יש הבדל מהותי בין פעילות פרסומית במדיה ציבורית עם שטחי פרסום מוגדרים, לבין מדיה הניתפסת כאישית וכחברתית וכפועל יוצא, מאפשרת הפעלת מניפולציות לא הוגנות.
המציאות החדשה מחייבת גם לחשוב על התאמת התכנים, המסרים והמוצרים לעולם של מולטי פלטפורם, לעולם המורכב של מולטי פורמטס, לעולם של חוויות שונות של צפייה בווידאו מסלולר, ממסך מחשב או ממסך טלוויזיה. קריאת טקסט בקונטקסט של רשת חברתית או בקונטקסט של בלוג.

אכן עולם מורכב ומאתגר. אבל הבסיס חייב להישמר- חייבים ליצור מוצר טוב ומוצר העומד תחת הקריטריונים של יצירת ערך ואמון.

6 תגובות   קטגוריות: ווב2.0, זהות, חברה, לקוחות ו שיווק

לא מזמן קראתי על מספר חברות ישראליות המתרחבות לפעילויות חדשות הנמצאות מחוץ לעסקי הליבה שלהם. תיאוריית הסינרגיה ועוד תיאוריות כלכליות חוגגות במאמר, אבל בעיני התיאוריות וההצדקות מקורן בשפעת החזירים…
לכן כשנתקלתי במניפסט הזה הזדהיתי ותרגמתי אותו לטובת חברי פילטרנט. אני מודה שפרשנתי מהזווית האישית.

המניפסט
- אתם רוצים חברות בהמות ועצלניות – אנחנו רוצים חברות קטנות המגיבות מהר ומתקיימות במודל מסחרי צנוע והגון.
- אתם הפכתם את הפוליטיקה למושחתת - אנחנו רוצים דמוקרטיה עם ערכים משמעותיים המתנהלת בצורה אותנטית ושקופה.
- אתם רציתם כלכלה קנאית וחסרת אחריות – אנחנו מחפשים כלכלה המתחשבת בצורכי האנשים ולא באינטרסים של הבנקים.
- אתם רציתם להסיר את האחריות האישית, להסתתר מאחורי תהליכים רובוטיים אוטומטים - לנו נמאס! אנחנו רוצים את הקשר הבלתי אמצעי, אנחנו רוצים לחוש שיש מישהו שאפשר לסמוך עליו ושמאמין בנו.
- אתם מחפשים את המנכ"ל הדורסני שיביא רווח מיידי לבעלי המניות - אנחנו מחפשים את האישיות שתוביל את החברה ביושר באומץ, בהתחשבות ובאחריות כוללת, ליצירת ערך אמיתי.
- אתם רוצים לגדול ומהר – אנחנו רוצים להאט, למצות את התהליך, כדי שנוכל ליצור מוצר טוב יותר.
- אתם רוצים להרגיש חשובים ומשתעבדים לשואו אוף חסר פרופורציות, שום דבר כבר לא מספק אתכם, אתם רוצים עוד ועוד – אנחנו רוצים לחיות חיים מאושרים במידות צנועות, עם נתינה ואחריות.
- אתם רוצים להנציח את הפחד, רוצים שכל אחד יתכנס אל תוך עצמו, יתנתק, ירגיש בודד. זה יקל על השליטה שלכם - אנחנו רוצים חברה המושתתת על אותנטיות על רגש אמיתי, על אינסטינקט מובנה של מה נכון ומה לא.
- אתם בניתם שיטת פיתויים המקדשת אינדיווידואליזם, כסף, וכוח – אנחנו רוצים לחשוב מחדש ולתת דגש על האיזונים הנדרשים ליצירת חלומות חדשים.
- אתם יצרתם כלכלת צריכה שאין לה שובע, כלכלה דורסנית שבה לקטן אין קיום - אנו מחפשים כלכלה לא נצלנית, כלכלה של חייה ותן לחיות, כלכלה שהרווח הכספי והגידול הם לא הפרמטרים היחידים.

אנחנו רוצים להכריז על תנועה או מגמה-נקרא לה: generation M

M for meaningful, M for Movement

זה עבור אנשים החושבים אחרת, אנשים שיש להם את התשוקה את האחריות ואת התחושה האמיתית של חתירה לחזון. אפילו אם הוא לא מוגדר במלואו, אפילו כשהמציאות מכתיבה סיטואציות בלתי אפשריות, זה אותם אנשים שידעו איך לפעול מוסרית בכל צומת של קבלת החלטה.

0 תגובות   קטגוריות: זהות ו חברה