ארכיון פוסטים מהקטגוריה ‘חברה’ ב Direct Brand Networking

ארכיון פוסטים מהקטגוריה 'חברה'

פבר'

זה לגמרי ברור שהתמורות והשינויים באופן צריכת התוכן מתאפשרים דרך טכנולוגיות חדשות, אבל, הקטליזטור המאפשר אימוץ והתפשטות של טכנולוגיה חדשה, נמצא תמיד במודל העסקי. אינסוף הדיונים על ipad הצליחו להאיר רק ממד צר של המוצר, אני אנסה להרחיב על המגמה החדשה שהמוצר מייצג: הובלת שינוי מהותי במודל העסקי של יוצרי ובעלי תכנים. למעשה כל פורמטי התוכן הפכו להיות דיגיטליים ונגישים והרגלי הצריכה שלנו השתנו בצריכת המוזיקה, החדשות הווידאו ועוד…

לצרכנים אין סיבה לדבוק במודל רכישה המקנה בעלות על התכנים, אם ניתן לצרוך מה שרוצים מתי שרוצים ובהתאמה מלאה לעדיפויות שלנו. באנלוגיה - למה לקנות רכב אם אפשר לשכור - התשובה היא כמובן נוחות ומחיר
ואם המחיר יהיה זול יותר והנוחות רק תגבר, אז יש עוד למישהו ספק?
המהפכה הדיגיטלית שנתנה תוקף לשכפול וחיסלה את המושג הפיזי של המקור אפשרה הוזלת עלויות. המהפכה הבאה של ניידות תחסל את מושג הבעלות.

יש עוד חסמים תרבותיים ומנטליים שצריך להתגבר עליהם, לדוגמה, הצורך באספנות או צבירה והפטיש לאספנות מקור (זו הסיבה לפריחת שוק האומנות). שימו לב, גם ההורדות הפירטיות שאנחנו צורכים, לרוב אין בהם שימוש ובטח לא היינו רוכשים את המוצרים אם היינו נדרשים לשלם עבורם.

אני מאוד מקווה שילדי ישתחררו מהצורך הכפייתי של אספנות ובעלות על מוצרי תוכן דיגיטליים והסיכוי לכך הוא גבוה, משום שמכשירים כמו אייפד יכולים לשנות תעשייה ויכולים לשנות הרגלי צריכה ולכן האייפד נכנס ראש בראש בקינדל של אמזון- ספרים הם המעוז האחרון הדורש שינוי במודל העסקי.

אני באמת חושב שבתוך 10 שנים, ספרים יהיו מוצר לאספנים - אין שום סיכוי לתעשיית הדפוס כשאמזון מנסה להכתיב את המחיר של ספר דיגיטלי ומוכנה לסבסד ולהפסיד רק על מנת ליצור חוסר כלכליות בהדפסת ספר, ואפל מצדה יוצאת עם מכשיר המהווה את הבידורית הניידת והאולטימטיווית במחיר שווה לכל כיס.

לכן מכשיר עם מסך גדול יותר ממסך של אייפון ועם יכולות של הצגת תכנים בפורמטים שונים - יכול לשנות את אופן צריכת התכנים והמודלים העסקיים הקיימים.

5 תגובות קטגוריות: אינטרנט, חברה ו טכנולוגיה

נוב'

תעלומה: לאן נעלם הקטן באמריקה?

מאת אור ארנסט

לא , לא, מדובר במנה עיקרית אלא בעודפים מסנדוויץ' סטנדרטי שנמכר בכל דלי שמכבדת את עצמה בניו יורק…
נסו להזמין קפה קטן בסטארבקס ותקבלו כוס שתוכלו לגור בה. קטן הוא TALL - הסבירו לי. וכשהתעקשתי על כוס קטנה יותר הבהירו לי בחיוך מלא רחמים כי הכוס הקטנה של פעם יצאה מהמחזור.
אמריקה מתרחבת וזה לא משהו חדש. מה שמוזר הוא שכולם בעניין של בריאות, וכל מיני מוצרים שהוציאו מהם את הקלוריות (כן, גבינה צהובה תעשייתית ומזעזעת העיקר שהינדסו לה את הקלוריות), חנויות עם אוכל אורגני , ומכל ספייס בקומה שנייה רואים עשרות אנשים עובדים קשה בג'ים. הכל טוב ויפה אבל אין להם הרבה סיכוי כי הם הוציאו את ה"קטן" מהתפריט שלהם.
מחקרים הוכיחו שאנחנו אוכלים גם עם העיניים, ואם, לדוגמה, נשים לילד צלחת קטנה מלאה כל טוב הוא יגמור את האוכל. אך אם כעבור מספר ימים נגדיל את הצלחת והמזון - הוא יגמור גם אותה. מסקנה: תאבון הילד "גדל" לממדי המנה. לכן, בחינוך לתזונה נאותה, ובכלל בחינוך, המטרה הכי גדולה היא להציב גבולות. לצמצם את הצריכה, להתרגל לאכול למידתך.

אם אתה חי בארה"ב רוב הסיכויים שהלך עליך. לעמוד מול הקטן שלהם זאת משימה בלתי אפשרית. הכוס גדלה, ואתה גם יכול להגדיל עוד ב-99 סנט, ואם לא - תמיד אפשר לעשות ריפיל. והנה, עוד צרה במסעדות: איך שלגמת שני זיפים מכוס המים\קפה מיד עומד מישהו וממלא לך אותה כך שאתה מתבלבל ולא זוכר אם שתית שתי כוסות, כוס וחצי או שבע. מזל שיש שלפוחית שתן.
בקיצור, אי אפשר לדבר על בריאות, תזונה והרזייה מבלי להתחשב בכך שבכל רגע נתון מישהו מגדיל משהו, ועד שאמריקה לא תחזיר את ה-small (אגב, גם בבגדים) למדפים - אומת השמנים תמשיך לשגשג ולהתרחב.

2 תגובות קטגוריות: חברה

נוב'

רואים שקוף: על יוזמת השר מיכאל איתן

מאת אלון אבנת

השר מיכאל איתן מוביל יוזמה לקידום השקיפות בסקטור הציבורי שבמסגרתה הוא מציג בבלוג שלו את יומן הפגישות, פירוט הוצאות הלשכה ואת תלוש השכר שלו. המהלך מהוסס משהו, הפגישות מתפרסמות בדיעבד, חסר פירוט על נושא הפגישה, אין סיכום פגישה גם לא מתומצת כך שעדיין אין אפשרות אמיתית ללמוד על פעילותו של השר.
הסיכוי שהיוזמה המבורכת תעבור ללא לחץ ציבורי קלושה ביותר שכן עוד בטרם היא יצאה לאור היא כבר מעוררת הרמת גבה, אדישות שלא לומר התנגדות מצד השרים וחברי הכנסת שמעדיפים להתנהל באזור הדמדומים ומאחורי דלתיים סגורות.

הנבחרים שישכילו לאמץ את היוזמה, ינהלו את שליחותם בשקיפות מלאה יחזקו באופן ניכר את מעמדם ואת הקשר הבלתי אמצעי שלהם לציבור גם אם לעיתים הוא יהיה מלווה בביקורת.
יש הזדמנות להוביל שינוי תרבותי שתחילתו בשקיפות וסופו מתבטא באחריות שלהם לציבור.

אני מחזיק אצבעות לשר איתן שאכן יצליח להעביר את היוזמה ואני מבטיח שאם כך יהיה אפילו אני אציץ בסעיף הוצאות הלשכה ובתלוש השכר שלו. אבל עד שלא יוכיח אחרת עבורי הוא בבחינת השר לענייני כלום.

2 תגובות קטגוריות: חברה

אוק'

בית בסוהו

מאת מאיר סדן

היום, ה-26 באוקטובר 2009, הוא יום הסגירה הרשמי של GeoCities, אחד האתרים הפופולאריים ביותר באינטרנט של שנות התשעים, והפלטפורמה המובילה באותה תקופה לאתרי אינטרנט אישיים - הדינוזאורים ששלטו פה לפני עידן הבלוגים.

קהילת GeoCities היתה מחולקת לשכונות כאילו-גיאוגרפיות (מכאן השם) לפי נושאים: Hollywood נועדה לבדרנים, SiliconValley איכלסה את הגיקים, CapitolHill נתנה במה לפוליטיקאים, WestHollywood לקהילה הגאה, וכן הלאה. חלק מהשכונות היו כל כך גדולות, שהיה צריך לספח להן פרברים, כמו במקרה של השכונה בה בחרתי לתקוע יתד בחופשת הפסח של 1997 - SoHo, שכונת האמנים. כתובת האתר שלי היתה www.geocities.com/SoHo/Lofts/9987, וקראתי לו A House in SoHo. הוא היה נראה כך:

מאוד התרגשתי מהנדל"ן האינטרנטי הראשון שלי, ודאגתי גם לפתח קשרים עם השכנים מ-9988 (אנטיפת) ו-9986 (ילדה קטנה שלא הבינה אנגלית). GeoCities התנהלה כרשת של קהילות לכל דבר - בכל שכונה היו מנהיגים שהתנדבו לשמור על הסדר - להתריע ולצנזר במקרים של אתרים בעלי תכנים פורנוגרפיים או פוגעניים, ולתגמל אתרים מושקעים במיוחד, או כאלה שיש בהם תועלת אחרת לקהילה.

תוכנית התגמולים נקראה Rewards, כאשר ה-reward העיקרי היה גידול משמעותי בשטח האחסון המוקצה לאתר האישי שלי. לצורך קבלת ה-reward יצרתי קשר עם אחת ממנהיגות הקהילה שלי, אישה אמריקאית חירשת שכתבה סיפורי פנטזיה באתר שלה. היא התלהבה מהאתר שלי ותגמלה אותי בנדיבות, ואני מצדי שמרתי איתה על קשר ודיווחתי לה מדי פעם על השינויים והעדכונים שהכנסתי באתר, שכבר גדל ונראה כך:

חוץ מתוכנית ה-rewards, היו עוד מספר דרכים להיות מעורב בחיי הקהילה של GeoCities. למשל - להיכלל ב-A List, רשימת המלצות שבועית שכללה אתרים מכל השכונות. כשיום אחד זכיתי להיכלל בה, מיד ידעתי: קיבלתי עשרות תגובות נלהבות בספר האורחים של האתר שלי, שאמרו פחות או יותר את אותו הדבר: "Congrats on the A-List, man!".

בנוסף לספר האורחים היו לי גם קאונטר שסופר כניסות, ומספר badges שהשגתי מקשרים שהיו לי עם אתרים אחרים. היתה גם גלריית עבודות פוטושופ מוקדמות, אוסף סיפורים קצרים ושירים שכתבתי, וגם חלק About me שבו סיפרתי קצת על עצמי. כך נראו אתרי האינטרנט האישיים, מודל שנות התשעים.

על פניו, נראה שהתקדמנו הרבה מאז. אתר אינטרנט היה נערך ישירות בקבצי HTML כרצף טקסטואלי; סיידבר היה אלמנט עיצובי מורכב; "אפקטים" הושגו באמצעות אנימציות GIF; עברית היתה צריכה להיכתב הפוך ולהיות מוצגת בפונט מיוחד.

עם זאת, דבר משמעותי אחד לא השתנה כלל: אתרי אינטרנט היו ונשארו אסופת תכנים. זה מה שמייחד את האינטרנט כערוץ מדיה - מגוון חופשי של תכנים לפי דרישה. כשמסתכלים על פייסבוק, למשל, רואים את GeoCities של היום: ערוצי הפצה משופרים, מסר מחודד, ואולי גם נאיביות פחותה - אבל המשתמשים נשארו יצרנים וצרכנים של תוכן. השאיפה הגלובלית לאסוף תכנים ולבסס באמצעותם קהילה לא השתנתה, וכנראה גם לא תשתנה.

האם יש מה ללמוד מ-GeoCities? אני משוכנע בזה. המוטיבציה היצירתית - האגואיסטית, לאכלס מקום באינטרנט ולתת לו מאפיינים אישיים היא גורם משמעותי בבניית רשתות חברתיות כמו myspace, או משחקי דפדפן דוגמת FarmVille. כרגע, הדיון האינטרנטי מתמקד באמצעי ההפצה והתקשורת של פלטפורמות אלה. כשיגיע הזמן בו האמצעים (כמו כל טכנולוגיה) יהפכו לטריוויאליים, הדיון יחזור ויתמקד בתוכן ובמהות שלו.

אולי יותר מכל רשת חברתית אחרת, GeoCities שמה במרכז את התכנים ובנתה את עצמה בהתאם להם. המסגרת הנושאית בדמות השכונות שסיפקה לחבריה דירבנה אותם לבטא את עצמם בהתאם ולראות את עצמם חלק מקהילה יוצרת.

מאוחר יותר באותו קיץ, מצאתי קהילה אינטימית יותר של יוצרים מחוץ ל-GeoCities, שם המשכתי לבנות את עצמי כיוצר, כמעצב וכחבר קהילה. לסביבה החמה והתומכת שמצאתי בשתי הקהילות האלה היה תפקיד חשוב בהתפתחות המקצועית שלי, ואני מקפיד לאזכר אותן בקורות החיים שלי גם היום.

4 תגובות קטגוריות: אינטרנט, זהות, חברה, טכנולוגיה, מדיה חברתית, עיצוב ו תרבות שוליים

אוק'

פוסט אורח: עד ש(לא) יצא עשן

מאת טמיר גונן

בימים אלו חוגג חוק העישון שנתיים. מזל טוב, באמת. חייהם של רבים השתנו ללא היכר, עד לכדי הפיכתם לאנשים שונים בתכלית, ריחניים, נעימים ואדיבים.
אולי מוקדם לקבוע, אולם מבעד לאדי העשן שעדיין מכסים את מיטב הברים בתל-אביב וירושלים, נראה שהחוק נחל כישלון חרוץ. מה שעבד באירופה ובארה"ב, באופן מאוד לא מפתיע, שלא לומר – צפוי, התמוסס תוך שבועות ספורים בישראל.
איך ייתכן, יתהה לעצמו גלעד ארדן, שחוק כה חכם, הומניטרי, מתבקש וצודק, כשל כישלון מהדהד?
איך ייתכן שהשינוי העיקרי שהביא החוק הוא בעיקר עידוד היצירה של עכברי הברים? כעת הם יוצרים מונומנטים מרשימים מעיגולי קרטון שנודעו בעברם כתחתיות לכוסות הבירה, מעשנים בדרכים ורסטיליות ורבות רושם (נשיפת העשן לצד הרחוק מדלת הכניסה), ובאופן כללי נהנים מהחיים, למעט קנס מזדמן וחריג לחסרי המזל הבודדים שבהם.
אם תשאלו את השר ארדן, מדובר באזלת ידם של העיריות, של הפקחים, של בעלי הברים, של הציבור הלא-מעשן ואפילו של המעשנים עצמם, שסירבו לקבל באהבה ובחיבוק חוק המציל אותם מעצמם. כולם אשמים מלבד המחוקק.
נכון שהנטייה הבסיסית, הראשונית, היא להאמין שהישראליות המיוזעת היא האשמה, שברור שחוק בישראל נולד לתוך בוז מלגלג עוד בטרם יצא לאוויר העולם. אם כך, מדוע נאכף החוק במקומות מסוימים, כמעט כל קניון, מסעדה, בית קפה ודומיהם, אך בברים ובמועדונים ממשיכים לפמפם עשן?
השר ארדן וחבריו לא השכילו לפרוט לפרוטות חוק שיש לו השלכה חברתית רחבה. אם נעזוב לרגע את המעשנים עצמם, הם הרי ממילא לא יודעים מה טוב בשבילם, ונסתכל על בעלי הברים והמועדונים כעל בעלי עסקים המעוניינים להתפרנס ולהרוויח, נגלה שבחודשים הראשונים לחוק העישון הם דיווחו על ירידה ממוצעת של 25% בהכנסות. האם מישהו גילה רצון קל שבקלים לפצות אותם או למצוא להם פתרון כלשהו? ישנו פרדוקס מסוים בכלליות של החוק: מצד אחד ייאמר, בצדק גמור, שמדובר במקומות ציבוריים, מושג כוללני ומעורפל כשלעצמו, מצד שני זהו מקום פרטי לחלוטין כאשר מדובר בהפסדים שנגרמים לו.
אין דינו של בר תל-אביבי, ירושלמי, הרצלייני או דימונאי כדין מסעדה, בית-קפה או אולם קולנוע.
אומר השר ארדן, על שלל המחקרים שקרא, שאחוז המעשנים באוכלוסיה הכללית עומד על 20. נניח. האם מדובר על אותו אחוז באוכלוסיית הבליינים? האם פתרון תיחום רבע מהמקום תופס במקרה של בר שכונתי המכיל 40–50 מקומות ישיבה? ובכלל, האם המבנה של רוב הבארים (מבנה ארוך וסביבו כסאות) מאפשר את פילוחו והצבת חומת מגן בתוכו, שתבודד את המפגעים מאלו המתחננים לנשום אוויר צלול?
נדמה היה שהחוק נועד מלכתחילה לחוקיות של הברירה הטבעית. לשרוד היכן שנדמה שהוא צודק והגיוני, כמו במסעדות למשל, שבהן סועדים גם ילדים, מבוגרים, נשים בהריון וסתם רבים הבאים לנפוש קולינרית, ללא שינשפו את עשן ה"מרלבורו" לפרצופם, ולגווע במקומות בילוי כמו בארים ומועדונים, שבהם הלקוחות הם לרוב אנשים צעירים הבאים לשתות ולהתפרק, לעתים עם סיגריה בפה.
יש חשיבות עצומה לחוק שכזה, אין מדובר בחוק שולי הנופל לקטגוריה של חוקים ירוקים זניחים או בחוק קטנוני שנועד להדביר את אוכלוסיית המעשנים, כמו ששמעתי מפי אנשים לא פעם.
מדובר בחוק עקרוני וחשוב שמוצא לנכון להגן על מי שאינו מעשן ומעוניין להימנע גם מעישון פסיווי. באופן שהחוק מתקיים הוא פוגע לא רק במעשנים – אלא גם באלו שלא. לא מספיק שאינם זוכים להגנה מעשית בהיעדר אכיפה ראויה, עכשיו הם גם נתפסים כמשביתי שמחות טורדניים.
בפעם הבאה שהשר ארדן מחוקק חוק ראוי שיבדוק על מי הוא חל, מה הסיכוי שייאכף על מנת שלא ישים אותו ללעג, ואיך ניתן להבדיל בגוונים נוספים מלבד השחור והלבן שבהם הוא רואה את הדברים.
עד אז ימשיך החוק להתפוגג בתוך ענני העשן המיתמרים.

טמיר גונן הוא סטודנט לתקשורת ומעשן חובב

11 תגובות קטגוריות: חברה