ארכיון פוסטים מהקטגוריה 'זהות'

חברת המחקר פורסטר פרסמה מחקר על עתיד הווב החברתי.
פורסטר מחלקת את התפתחות האינטרנט החברתי ל-5 תקופות (חלקן חופפות).

1. תקופת הגדרת הפרופיל האישי וביסוס מערכות יחסים עם מעגלי חברים ושיתוף קבצים

2. תקופת הפונקציונליות: רשתות חברתיות מתפקדות כמערכות הפעלה (פייסבוק קונקט)

3. תקופת החוויה החברתית: כל שימוש או פעולה בדיגיטל תשולב עם יכולות חברתיות

4. תקופת ארכיטקטורת מידע שונה: מידע שיגיע דרך הקשרים חברתיים וקונטקסטואליים

5. תקופת הכלכלה החברתית: הכוח עובר מהמותגים לקהילות המשתמשים, מה שישפיע
על קבלת החלטות הקניה וצריכת המוצרים

עבור חברות המותגים ממליץ המחקר:

1. כבר לקראת סוף השנה אנו חווים את התקופה השלישית, לכן על החברות ליישם בתוכנית העבודה גישה והבנה של המוטיווציה החברתית תוך שימת דגש על בניית קהילה סביב נושא או שירותים שונים

2. שקיפות, אמינות, נתינה, יצירת ערך, שירותיות, אחריות חברתית. אלו הם חלק מהערכים שהחברות חייבות לאמץ לקראת שיטות הפצת המידע החדשות לקהילות ולמדיה החדשה של רשתות חברתיות

3. על החברה להתמקד במעורבים ובמזדהים מבין לקוחותיה. הם הגרעין המשפיע על לקוחות פוטנציאלים, על תפישת ערך המותג ועל הרכישות

4. מערכות המידע בארגונים, חייבות להתאים עצמן ולהיפתח לווב החברתי. מערכות קשרי לקוח אינטגרטיוויות לפלטפורמות חברתיות, יוסיפו מידע על צרכי הלקוח ובהכרח ישפרו את ההנעה לפעולה, כנ"ל לגבי מערכות לניהול תוכן החייבות להיפתח לפלטפורמות החברתיות לשיתוף מידע ולניצול התוכן לשימושים שונים ובקונטקסטים שונים

5. נפץ את פורטל החברה. תן לתכנים שלך להגיע ללקוחות בניגוד למרדף  אחר הלקוחות שאתה מנהל היום ובניגוד לתפישה שהלקוחות יגיעו אליך, תאפשר לתכניך להיות מופצים ומשולבים בקהילות שונות המתקיימות בווב החברתי וצמאות לתוכן ולמידע שלך. המידע יהפוך להיות רלוונטי בקונטקסט הנכון ויועצם על ידי המוטיווציה החברתית והשימוש שעושה הקהילה במידע. אותם קהילות נמצאות בהכרח ברשת החברתית ולא מתרכזות מסביב לפורטל החברה שלך – לכן תתארח שם- היכן שהקהל הטבעי שלך נמצא.

*המחקר הסתמך על ראיונות עם 24 חברות מובילות בווב החברתי

Research isn’t done in a vacuum, that’s why we conducted qualitative research to find out what we should come to expect. We came to these conclusions based on interviews with executives, product managers, and strategists at the following 24 companies: Appirio, Cisco Eos, Dell, Facebook, Federated Media Publishing, Flock, Gigya, Google (Open Social/stack team), Graphing Social Patterns (Dave McClure), IBM (SOA Team), Intel (social media marketing team), KickApps, LinkedIn, Meebo, Microsoft (Live team), MySpace, OpenID Foundation (Chris Messina), Plaxo, Pluck, Razorfish, ReadWriteWeb, salesforce.com, Six Apart, and Twitter.

המאבק כנגד תאונות הדרכים תמיד היה היסטרי. כן, מוות = היסטריה ולכן באמת, כל חלום יכול להסתיים באסון. אם אפשר לראות קרביים מרוטשים מתחת למשאית סמיטריילר – שנבין טוב-טוב מה זה סכנה – מצוין! . לא משנה שמחקרים מראים שעיסוק אובססיבי באלימות מוביל אותנו להתנהגות אלימה (כן, ספירת גופות בתחילת כל מהדורת חדשות מלבה מוות), לא משנה שהפרסום זול וגס לב, מה שמטריד אותי זה המגמה של השנים האחרונות לא להניח לילדים שלנו לחצות את הכביש לבד.

בהתחלה טענו: ילד בן 7 – לא חוצה את הכביש לבד

אח"כ עברו לילד בן 8 – לא חוצה לבד

היום, נטפלו לבני 9 – גם הם, מסתבר, לא חוצים את הכביש לבד

חוששתני שעוד זמן לא רב ונאלץ להעביר ילדים מדרובים בני 17 את הכביש. ומה שמציק לי זה צמצום פער השנים בין חציית כביש לבד לבין הרישיון להרוג ערבים במלחמות ישראל המוצדקות והאין-בריראיות שלנו. ובהספדים: "רק לפני שלושה חודשים שלחנו אותו לחצות כביש לבד, והנה, אמש מצא את מותו בקרב", וגם כותרת בידיעות – "הורים מכים על חטא: שחררנו את הרסן מוקדם מדי, כבר בגיל 16 חצה כביש לבדו. היום הוא מדבר לראשונה על הפחדים".

שני סרטים חדשים ושונים זה מזה מוקרנים אצלנו: "ההחלפה" של איסטווד, סרט שמתרחש בשנות ה-30 של המאה הקודמת, ו"ספק" של שנלי המתנהל שלושה עשורים מאוחר יותר. הראשון, סיפור היעלמותו של ילד והתמודדות האם עם ממסד אטום, השני סיפור של (יתכן) ניצול מיני של ילד ע"י כומר כריזמטי, והתמודדות אם-המנזר מול החשד הזה. לשני הסרטים האלו מאפיין אחד דומה: הצגת מעמד האישה בתוך מסגרת גברית נוקשה. בסרט הראשון נכלאת האם בבית חולי נפש על ידי המשטרה (על סעיף היסטריה, כמובן), ולשנייה, אין אוזן קשבת מול הגברים המצויים מעליה בהיררכיית הכנסייה. 

המשטרה והכנסייה – מעוזים גבריים קשוחים חסרי רחמים ומסואבים שמנהלים קשר של שתיקה ואחווה פנימית, שנשים לא יכלו להתקיים בהם באופן מלא וראוי. בשני הסרטים יוצאי הדופן האלו הנשים מציגות כוח אמיתי שמפורר את היסודות האבסורדיים עליהם נשען הממסד.

ב"ההחלפה" (קומסי-קומסה), המשוואה ברורה. הרעים – רעים, הטובים – טובים, והאם צודקת מהפריים הראשון.
ב"ספק" המעולה, מתעתעים בנו הצופים ומעמידים אותנו במבוכה כבר מהפריימים הראשונים. הרי כולנו רוצים לאהוב את הכומר הנאור הפתוח זה ששומע מוזיקה חילונית, שותה עם סוכר, מתענג על אוכל, מלא חמלה ומהווה אוזן קשבת לתלמידים ולצוות. בכלל, אנו מורגלים בקונבנציות הז'אנר הזה: חדש מול ישן, פתיחות מול סגירות. במיוחד כשמנגד – שחורה, חמורת סבר, סגפנית, נוקשה – מצויה מריל סטריפ מקפיאת הדם. הנה, גם אנחנו נופלים בפח הזה, גם אנו רוצים להאמין שהיא יוצאת למסע הכפשה על רקע אגו ופחד שהרי באופן מסורתי, הגבר מסמל הצלחה, ניצחון, תעוזה, חדשנות, והאישה – זאת ששמה מקל בגלגלי הקידמה.

כל אחד משני הסרטים האלו מאיר תקופה אחרת בעולם נשי ומדוכא. שניהם בחרו להציג נשים חזקות המנהלות מלחמה מרת נפש, שאת תוצאותיה, תחוש עשרות שנים מאוחר יותר – כל אישה במערב.

והנה, עונה שביעית ל-"24", אלו שהביאו לנו נשיא שחור כאילו היה זה חזון אחרית הימים, מציגים לנו כעת – את נשיאת ארה"ב.

ופה, אצלנו, "ואלס עם באשיר" וקודמו "בופור" – עדיין שמים את הגברים הנפלאים שלנו בחזית. הם מיוסרים, הם לוחמים, הם עסוקים בנבכי נפשם או בהישרדות במחילות, יש ביניהם אחווה גדולה, ובעיקר אין להם נשים.
נדמה שהוליווד מוכנה לגבריות הישנה והטובה רק אם היא מגיעה מארצות הניכר (מידל-איסט, בלקן, נפולי – הולך) שם שולט החוק הישן – שאמנם עיר המלאכים כבר לא ממש מחוייבת לציית לו, אך בהחלט עדיין יכולה ליהנות ממנו…
(וכמובן, סחתיקה בענק על הגלובוס).

הצורך במבנה סיפורי נובע בעיקר מתפישת המוח האנושי את מימד הזמן: התחלה-אמצע-סוף. המבנה הליניארי מספק תחושת סדר והיגיון ומקנה לנו ביטחון. אבל, האם לנצח נועדנו להזדקק לסיבה ולמסובב? האם לנצח נועדנו למבנה פעולה הישרדותי החוזה את הצפוי (והבלתי צפוי)?
מה יקרה אם נחרוג מהחושים האחראים לקלט, ונעמיס עליהם עוד שלוחות המזרימות עומס של מידע בזמן אמת? האם נוכל לייצר הקשרים? האם המוח יפנה את הצורך בהזדקקות אל העבר או הפחד מהעתיד למבנה פעולה שונה?

האינטרנט והסלולר משנים את תפישתנו. המרחב הדיגיטלי הופך להיות כמו תכנית ריאליטי, כשסט הציפיות שלנו חי את הרגע (אם זה לא כאן ועכשיו – אז זה לא קיים). החיבור בסגנון ה-Followers של twitter מאפשר יידוע אוטומטי לחברים ולשאר העוקבים ומוסיף ממד חדש בו התנועה אחרי אנשים היא רלוונטית יותר מתנועה אחר שייכות למותגים וצריכתם. אנחנו מחפשים חוויות אמוציונאליות והיכולת לחבר תכנים שונים בהקשרים שונים, חזקה יותר מסיפור מותגי אחד.
השינוי בהרגלים אינו מבוסס שיווק תלוי-מקום, אלא הוא רחב יותר וקשור להתפתחות הטכנולוגיות המשנות את הציפיות והופכות את הדיגיטל לשידור חי אחד גדול (עד לא מזמן זכרנו בע"פ מספרי טלפון, כיום הסלולר עושה זאת בשבילנו, ומפנה  את מוחנו לדברים אחרים).

כתוצאה מהטכנולוגיה גם הצרכים משתנים: סיפור המותג מועם וסיפור החברים שלי מואץ. הצורך הוא במידע אינסטנט (אם לא קיבלנו אותו מיד עולה תחושת החמצה, הרי משהו כן קורה במקום אחר). הצורך בסף ריגוש גבוה – כדי להרגיש חיים ותוססים, לצד הצורך בהתנתקות – להתחבא מזרם החיים הבלתי פוסק, וכמובן, הצורך בשליטה – להתחבר ולהתנתק לזרם מתי שרק רוצים.

פרט מתוך עבודה של נטעלי אלוני

אז איך זה משפיע על מיתוג, שיווק ופרסום? האם בכלל יש טעם לדבוק עדיין במבנה המסורתי והבסיסי של הסיפור? האם יש טעם לבצע סגמנטציות ופילוחים סטנדרטיים? האם הפעולה או תחום העניין בזמן אמת, אינו מכתיב התייחסות אחרת? האם יש טעם לנסות ולהבין את האינדיווידואל? האם תבניות הפעולה של: להקה, קבוצה, שבט, אינן חשובות יותר?

את השאלות האלו ובעיקר את האחרונה ננסה לברר עם מומחים בתחום, המשיכו לעקוב (:


ראשי תיבות של:
Really Simple Syndication
(בעברית: סינדיקציה מאוד פשוטה),
תקן בינלאומי להפצת תכנים ברשת האינטרנט. טכנולוגיה המאפשרת
לגולש לקבל את התכנים שהוא בוחר ישירות למחשבו,
ולרכזם בדפדפן או בתוכנה לקריאת חדשות מבלי לבקר באתרים עצמם.

למידע נוסף לחצו כאן