Via Oren Ben Aderet רעיון גאוני שאף אחד עוד לא חשב עליו יכול לעלות גרושים – אבל שווה הרבה (וכסף לא מודד הכל בחיים…).

היום, ה-26 באוקטובר 2009, הוא יום הסגירה הרשמי של GeoCities, אחד האתרים הפופולאריים ביותר באינטרנט של שנות התשעים, והפלטפורמה המובילה באותה תקופה לאתרי אינטרנט אישיים – הדינוזאורים ששלטו פה לפני עידן הבלוגים.

קהילת GeoCities היתה מחולקת לשכונות כאילו-גיאוגרפיות (מכאן השם) לפי נושאים: Hollywood נועדה לבדרנים, SiliconValley איכלסה את הגיקים, CapitolHill נתנה במה לפוליטיקאים, WestHollywood לקהילה הגאה, וכן הלאה. חלק מהשכונות היו כל כך גדולות, שהיה צריך לספח להן פרברים, כמו במקרה של השכונה בה בחרתי לתקוע יתד בחופשת הפסח של 1997 – SoHo, שכונת האמנים. כתובת האתר שלי היתה www.geocities.com/SoHo/Lofts/9987, וקראתי לו A House in SoHo. הוא היה נראה כך:

מאוד התרגשתי מהנדל"ן האינטרנטי הראשון שלי, ודאגתי גם לפתח קשרים עם השכנים מ-9988 (אנטיפת) ו-9986 (ילדה קטנה שלא הבינה אנגלית). GeoCities התנהלה כרשת של קהילות לכל דבר – בכל שכונה היו מנהיגים שהתנדבו לשמור על הסדר – להתריע ולצנזר במקרים של אתרים בעלי תכנים פורנוגרפיים או פוגעניים, ולתגמל אתרים מושקעים במיוחד, או כאלה שיש בהם תועלת אחרת לקהילה.

תוכנית התגמולים נקראה Rewards, כאשר ה-reward העיקרי היה גידול משמעותי בשטח האחסון המוקצה לאתר האישי שלי. לצורך קבלת ה-reward יצרתי קשר עם אחת ממנהיגות הקהילה שלי, אישה אמריקאית חירשת שכתבה סיפורי פנטזיה באתר שלה. היא התלהבה מהאתר שלי ותגמלה אותי בנדיבות, ואני מצדי שמרתי איתה על קשר ודיווחתי לה מדי פעם על השינויים והעדכונים שהכנסתי באתר, שכבר גדל ונראה כך:

חוץ מתוכנית ה-rewards, היו עוד מספר דרכים להיות מעורב בחיי הקהילה של GeoCities. למשל – להיכלל ב-A List, רשימת המלצות שבועית שכללה אתרים מכל השכונות. כשיום אחד זכיתי להיכלל בה, מיד ידעתי: קיבלתי עשרות תגובות נלהבות בספר האורחים של האתר שלי, שאמרו פחות או יותר את אותו הדבר: "Congrats on the A-List, man!".

בנוסף לספר האורחים היו לי גם קאונטר שסופר כניסות, ומספר badges שהשגתי מקשרים שהיו לי עם אתרים אחרים. היתה גם גלריית עבודות פוטושופ מוקדמות, אוסף סיפורים קצרים ושירים שכתבתי, וגם חלק About me שבו סיפרתי קצת על עצמי. כך נראו אתרי האינטרנט האישיים, מודל שנות התשעים.

על פניו, נראה שהתקדמנו הרבה מאז. אתר אינטרנט היה נערך ישירות בקבצי HTML כרצף טקסטואלי; סיידבר היה אלמנט עיצובי מורכב; "אפקטים" הושגו באמצעות אנימציות GIF; עברית היתה צריכה להיכתב הפוך ולהיות מוצגת בפונט מיוחד.

עם זאת, דבר משמעותי אחד לא השתנה כלל: אתרי אינטרנט היו ונשארו אסופת תכנים. זה מה שמייחד את האינטרנט כערוץ מדיה – מגוון חופשי של תכנים לפי דרישה. כשמסתכלים על פייסבוק, למשל, רואים את GeoCities של היום: ערוצי הפצה משופרים, מסר מחודד, ואולי גם נאיביות פחותה – אבל המשתמשים נשארו יצרנים וצרכנים של תוכן. השאיפה הגלובלית לאסוף תכנים ולבסס באמצעותם קהילה לא השתנתה, וכנראה גם לא תשתנה.

האם יש מה ללמוד מ-GeoCities? אני משוכנע בזה. המוטיבציה היצירתית – האגואיסטית, לאכלס מקום באינטרנט ולתת לו מאפיינים אישיים היא גורם משמעותי בבניית רשתות חברתיות כמו myspace, או משחקי דפדפן דוגמת FarmVille. כרגע, הדיון האינטרנטי מתמקד באמצעי ההפצה והתקשורת של פלטפורמות אלה. כשיגיע הזמן בו האמצעים (כמו כל טכנולוגיה) יהפכו לטריוויאליים, הדיון יחזור ויתמקד בתוכן ובמהות שלו.

אולי יותר מכל רשת חברתית אחרת, GeoCities שמה במרכז את התכנים ובנתה את עצמה בהתאם להם. המסגרת הנושאית בדמות השכונות שסיפקה לחבריה דירבנה אותם לבטא את עצמם בהתאם ולראות את עצמם חלק מקהילה יוצרת.

מאוחר יותר באותו קיץ, מצאתי קהילה אינטימית יותר של יוצרים מחוץ ל-GeoCities, שם המשכתי לבנות את עצמי כיוצר, כמעצב וכחבר קהילה. לסביבה החמה והתומכת שמצאתי בשתי הקהילות האלה היה תפקיד חשוב בהתפתחות המקצועית שלי, ואני מקפיד לאזכר אותן בקורות החיים שלי גם היום.

הרצון להיות מחובר online כל הזמן, לעדכן ולהתעדכן בזמן אמיתי מייצרת ציפייה לנגישות רציפה של מידע ושירותים מכל מקום ובכל זמן.

הרצף הזה גורם כמובן לטשטוש בין הפרטי לציבורי. זה לא דמיוני שבקרוב כל זר יוכל לדעת ולהכיר פעולות שעד זמן לא רב ראינו בהם מידע פרטי ואישי. הטשטוש משפיע על כל התעשיות, הרי הם יכולים להרוויח נקודות מגע נוספות עם הצרכן ולהיות רלוונטיים אליו תלוי מיקום, פעילות וזמן.

הנושא הזה מטריד אותי לא רק מההיבט של שמירה על פרטיות אלא יותר בגלל התנועה ההפוכה שהוא יוצר: במקום להגדיר גבולות עיסוק ואחריות, תנועת הרצף מטשטשת את ההבדלים בין תחומים שונים, שוברת את שרשרת המזון וגורמת לחוסר פוקוס, לדילול ולהשטחה.
גם במישור הציבורי, במקום לחזק את הרגולציה או לבצע הפרדה מובנת למשל בין הון לשלטון, דת ומדינה, אנחנו קונים את האשליה של חופש הבחירה, שלל האפשרויות ושהכול בשליטה. כי מה זה כבר משנה?

תעשיית השיווק צריכה להגדיר קווים אדומים, או להגדיר מהי אחריות חברתית.
בכוחנו לשכנע ולהדריך חברות שתפקידן הוא לייצר ערך, תפקידן לייצר מוצר טוב, תפקידן להיות שקופות ואמינות ורק אז לרכוש את אמונינו ולהרוויח כסף.

העבודה שלנו בשטחי המדיה "הפרטית" חברתית מחייבת שמירה על הקווים האדומים. יש הבדל מהותי בין פעילות פרסומית במדיה ציבורית עם שטחי פרסום מוגדרים, לבין מדיה הניתפסת כאישית וכחברתית וכפועל יוצא, מאפשרת הפעלת מניפולציות לא הוגנות.
המציאות החדשה מחייבת גם לחשוב על התאמת התכנים, המסרים והמוצרים לעולם של מולטי פלטפורם, לעולם המורכב של מולטי פורמטס, לעולם של חוויות שונות של צפייה בווידאו מסלולר, ממסך מחשב או ממסך טלוויזיה. קריאת טקסט בקונטקסט של רשת חברתית או בקונטקסט של בלוג.

אכן עולם מורכב ומאתגר. אבל הבסיס חייב להישמר- חייבים ליצור מוצר טוב ומוצר העומד תחת הקריטריונים של יצירת ערך ואמון.

לא מזמן קראתי על מספר חברות ישראליות המתרחבות לפעילויות חדשות הנמצאות מחוץ לעסקי הליבה שלהם. תיאוריית הסינרגיה ועוד תיאוריות כלכליות חוגגות במאמר, אבל בעיני התיאוריות וההצדקות מקורן בשפעת החזירים…
לכן כשנתקלתי במניפסט הזה הזדהיתי ותרגמתי אותו לטובת חברי פילטרנט. אני מודה שפרשנתי מהזווית האישית.

המניפסט
- אתם רוצים חברות בהמות ועצלניות – אנחנו רוצים חברות קטנות המגיבות מהר ומתקיימות במודל מסחרי צנוע והגון.
- אתם הפכתם את הפוליטיקה למושחתת - אנחנו רוצים דמוקרטיה עם ערכים משמעותיים המתנהלת בצורה אותנטית ושקופה.
- אתם רציתם כלכלה קנאית וחסרת אחריות – אנחנו מחפשים כלכלה המתחשבת בצורכי האנשים ולא באינטרסים של הבנקים.
- אתם רציתם להסיר את האחריות האישית, להסתתר מאחורי תהליכים רובוטיים אוטומטים - לנו נמאס! אנחנו רוצים את הקשר הבלתי אמצעי, אנחנו רוצים לחוש שיש מישהו שאפשר לסמוך עליו ושמאמין בנו.
- אתם מחפשים את המנכ"ל הדורסני שיביא רווח מיידי לבעלי המניות - אנחנו מחפשים את האישיות שתוביל את החברה ביושר באומץ, בהתחשבות ובאחריות כוללת, ליצירת ערך אמיתי.
- אתם רוצים לגדול ומהר – אנחנו רוצים להאט, למצות את התהליך, כדי שנוכל ליצור מוצר טוב יותר.
- אתם רוצים להרגיש חשובים ומשתעבדים לשואו אוף חסר פרופורציות, שום דבר כבר לא מספק אתכם, אתם רוצים עוד ועוד – אנחנו רוצים לחיות חיים מאושרים במידות צנועות, עם נתינה ואחריות.
- אתם רוצים להנציח את הפחד, רוצים שכל אחד יתכנס אל תוך עצמו, יתנתק, ירגיש בודד. זה יקל על השליטה שלכם - אנחנו רוצים חברה המושתתת על אותנטיות על רגש אמיתי, על אינסטינקט מובנה של מה נכון ומה לא.
- אתם בניתם שיטת פיתויים המקדשת אינדיווידואליזם, כסף, וכוח – אנחנו רוצים לחשוב מחדש ולתת דגש על האיזונים הנדרשים ליצירת חלומות חדשים.
- אתם יצרתם כלכלת צריכה שאין לה שובע, כלכלה דורסנית שבה לקטן אין קיום - אנו מחפשים כלכלה לא נצלנית, כלכלה של חייה ותן לחיות, כלכלה שהרווח הכספי והגידול הם לא הפרמטרים היחידים.

אנחנו רוצים להכריז על תנועה או מגמה-נקרא לה: generation M

M for meaningful, M for Movement

זה עבור אנשים החושבים אחרת, אנשים שיש להם את התשוקה את האחריות ואת התחושה האמיתית של חתירה לחזון. אפילו אם הוא לא מוגדר במלואו, אפילו כשהמציאות מכתיבה סיטואציות בלתי אפשריות, זה אותם אנשים שידעו איך לפעול מוסרית בכל צומת של קבלת החלטה.

מלבד הצדדים המעולים הקיימים ברשת יש לה גם חסרונות. אחד כזה הוא בדמותם של לוזרים שהרשת מעצימה ומאפשרת להם לזרוח. במקום להפנים את הטעויות שלהם, הם מאמינים בצדקתם וממשיכים לחיות כטפילים בחברה – והפעם ללא רגשות אשם, כי יש להם קהילה ענקית והם מתקשרים עמה.

במהלך חייה של פילטרנט היא נתקלה בשני מקרים שאיש המקצוע לא עמד בהתחייבויותיו, גרם להוצאות כספיות מיותרות, לבזבוז אנרגיה, לאי עמידה בדד ליין ולפגיעה עקיפה בלקוחותיה. האחד (כנראה) הפנים את המשבר, לקח אחריות על חלקו, ואפסן זאת כחלק ממאגר הכישלונות שיש לנחול עד למקצוענות. מן הסתם הוא חכם יותר, מודע למגבלותיו וליכולותיו וכיום הוא אולי מבטיח רק מה שהוא יכול לקיים. מי יודע, בעוד עשור אולי הוא יעשה את פרויקט חייו כמצטיין. זה זן אחד. ויש מצב שבחלוף הזמן לא מן הנמנע שפילטרנט תעבוד עמו שוב.
השני, שייך לזן הלוזרים. אלו שמאשימים את כל העולם, מתבכיינים ואוספים לעצמם חבורת אנשים כמותם שיעודדו זה את זה. ברשת, יותר מתמיד, זה עובד לטובתם. מלחמת דוד בגוליית (לכאורה) תמיד מצטלמת טוב יותר גם כשהעובדות הפוכות לחלוטין.

אבל האמת, גם אם היא לא אטרקטיווית תכונתה – לשרוד זמן רב יותר.

הדבר הרע – שהחוק לא ממש יודע איך להתייחס להלכות לשון הרע ברשת, והלוזרים רק מתעצמים ולא מפנימים את הלקח שהחיים מנסים ללמדם. כשמצד שני אנו רוצים לשמור את הרשת פתוחה וחופשייה כדי שהחלש שבאמת נגרם לו עוול יוכל להיעזר ברוב – כמו ביוזמה הנפלאה של מתי שמואלוף לטובת מיקי רוזנטל במלחמתו מול האחים עופר…

הדבר החיובי – שלוזר (שזה הסוג הכי נחות של קורבן, כי הוא קורבן של עצמו בלבד) יכול בכל נקודה בחיים, עם קצת מודעות ולקיחת אחריות – להחליט שהוא מפסיק להיות כזה.

השמות שמורים במערכת.

עדכון מאוחר לפוסט: שאלו אותי מהו בעצם לוזר לדעתי.
אז ככה: אין הוא נמדד חלילה בפרמטרים כלכליים-חברתיים-תרבותיים. הוא יכול להיות בנאדם שמפוטר כל יומיים מעבודה, לא צבר ידיד לרפואה, לא קרא ספר בחייו – ועדין אינו לוזר, משום שהוא לא מייחס את תוצאות חייו לזולת ואינו רואה עצמו קורבן לנסיבות.

אגב, בניגוד לדיעה הרווחת – לוזר אינו ההפך מווינר. הם שני קצוות של אותו מטבע. בנאדם שרואה עצמו "ווינר" הוא גם קורבן של נסיבות, במקרה הזה הוא מקרבן את הזולת כדי להגיע למטרותיו. אלו שתי חולות רעות בחברה.
לא צריך להיות ווינרים ולא לוזרים – רק בני אדם שמנתבים באופן הוגן וראוי את חייהם בכל סיטואציה בה הם נתקלים. כולנו מועדים ולא תמיד מצליחים – השאלה איך ממשיכים מכאן הלאה.

יש משל נפלא (הודי נדמה לי) על האריה והכלב: כלב, תזרוק לו אבן – יקפוץ עליה, תזרוק לו עוד אחת – יקפוץ עליה, תזרוק עוד אחת – ישוב ויקפוץ וכך הלאה… אריה – תזרוק לו אבן – יקפוץ עליה, תזרוק שוב – יקפוץ עליה, תזרוק עוד פעם – יסתובב ויקפוץ על הזורק. האריה הבין שיש קשר בין האבנים\אירועים (תבנית שחוזרת על עצמה) – חזר למקור לפתור את הבעיה.

מקווה שברור

חברת המחקר פורסטר פרסמה מחקר על עתיד הווב החברתי.
פורסטר מחלקת את התפתחות האינטרנט החברתי ל-5 תקופות (חלקן חופפות).

1. תקופת הגדרת הפרופיל האישי וביסוס מערכות יחסים עם מעגלי חברים ושיתוף קבצים

2. תקופת הפונקציונליות: רשתות חברתיות מתפקדות כמערכות הפעלה (פייסבוק קונקט)

3. תקופת החוויה החברתית: כל שימוש או פעולה בדיגיטל תשולב עם יכולות חברתיות

4. תקופת ארכיטקטורת מידע שונה: מידע שיגיע דרך הקשרים חברתיים וקונטקסטואליים

5. תקופת הכלכלה החברתית: הכוח עובר מהמותגים לקהילות המשתמשים, מה שישפיע
על קבלת החלטות הקניה וצריכת המוצרים

עבור חברות המותגים ממליץ המחקר:

1. כבר לקראת סוף השנה אנו חווים את התקופה השלישית, לכן על החברות ליישם בתוכנית העבודה גישה והבנה של המוטיווציה החברתית תוך שימת דגש על בניית קהילה סביב נושא או שירותים שונים

2. שקיפות, אמינות, נתינה, יצירת ערך, שירותיות, אחריות חברתית. אלו הם חלק מהערכים שהחברות חייבות לאמץ לקראת שיטות הפצת המידע החדשות לקהילות ולמדיה החדשה של רשתות חברתיות

3. על החברה להתמקד במעורבים ובמזדהים מבין לקוחותיה. הם הגרעין המשפיע על לקוחות פוטנציאלים, על תפישת ערך המותג ועל הרכישות

4. מערכות המידע בארגונים, חייבות להתאים עצמן ולהיפתח לווב החברתי. מערכות קשרי לקוח אינטגרטיוויות לפלטפורמות חברתיות, יוסיפו מידע על צרכי הלקוח ובהכרח ישפרו את ההנעה לפעולה, כנ"ל לגבי מערכות לניהול תוכן החייבות להיפתח לפלטפורמות החברתיות לשיתוף מידע ולניצול התוכן לשימושים שונים ובקונטקסטים שונים

5. נפץ את פורטל החברה. תן לתכנים שלך להגיע ללקוחות בניגוד למרדף  אחר הלקוחות שאתה מנהל היום ובניגוד לתפישה שהלקוחות יגיעו אליך, תאפשר לתכניך להיות מופצים ומשולבים בקהילות שונות המתקיימות בווב החברתי וצמאות לתוכן ולמידע שלך. המידע יהפוך להיות רלוונטי בקונטקסט הנכון ויועצם על ידי המוטיווציה החברתית והשימוש שעושה הקהילה במידע. אותם קהילות נמצאות בהכרח ברשת החברתית ולא מתרכזות מסביב לפורטל החברה שלך – לכן תתארח שם- היכן שהקהל הטבעי שלך נמצא.

*המחקר הסתמך על ראיונות עם 24 חברות מובילות בווב החברתי

Research isn’t done in a vacuum, that’s why we conducted qualitative research to find out what we should come to expect. We came to these conclusions based on interviews with executives, product managers, and strategists at the following 24 companies: Appirio, Cisco Eos, Dell, Facebook, Federated Media Publishing, Flock, Gigya, Google (Open Social/stack team), Graphing Social Patterns (Dave McClure), IBM (SOA Team), Intel (social media marketing team), KickApps, LinkedIn, Meebo, Microsoft (Live team), MySpace, OpenID Foundation (Chris Messina), Plaxo, Pluck, Razorfish, ReadWriteWeb, salesforce.com, Six Apart, and Twitter.

המאבק כנגד תאונות הדרכים תמיד היה היסטרי. כן, מוות = היסטריה ולכן באמת, כל חלום יכול להסתיים באסון. אם אפשר לראות קרביים מרוטשים מתחת למשאית סמיטריילר – שנבין טוב-טוב מה זה סכנה – מצוין! . לא משנה שמחקרים מראים שעיסוק אובססיבי באלימות מוביל אותנו להתנהגות אלימה (כן, ספירת גופות בתחילת כל מהדורת חדשות מלבה מוות), לא משנה שהפרסום זול וגס לב, מה שמטריד אותי זה המגמה של השנים האחרונות לא להניח לילדים שלנו לחצות את הכביש לבד.

בהתחלה טענו: ילד בן 7 – לא חוצה את הכביש לבד

אח"כ עברו לילד בן 8 – לא חוצה לבד

היום, נטפלו לבני 9 – גם הם, מסתבר, לא חוצים את הכביש לבד

חוששתני שעוד זמן לא רב ונאלץ להעביר ילדים מדרובים בני 17 את הכביש. ומה שמציק לי זה צמצום פער השנים בין חציית כביש לבד לבין הרישיון להרוג ערבים במלחמות ישראל המוצדקות והאין-בריראיות שלנו. ובהספדים: "רק לפני שלושה חודשים שלחנו אותו לחצות כביש לבד, והנה, אמש מצא את מותו בקרב", וגם כותרת בידיעות – "הורים מכים על חטא: שחררנו את הרסן מוקדם מדי, כבר בגיל 16 חצה כביש לבדו. היום הוא מדבר לראשונה על הפחדים".

שני סרטים חדשים ושונים זה מזה מוקרנים אצלנו: "ההחלפה" של איסטווד, סרט שמתרחש בשנות ה-30 של המאה הקודמת, ו"ספק" של שנלי המתנהל שלושה עשורים מאוחר יותר. הראשון, סיפור היעלמותו של ילד והתמודדות האם עם ממסד אטום, השני סיפור של (יתכן) ניצול מיני של ילד ע"י כומר כריזמטי, והתמודדות אם-המנזר מול החשד הזה. לשני הסרטים האלו מאפיין אחד דומה: הצגת מעמד האישה בתוך מסגרת גברית נוקשה. בסרט הראשון נכלאת האם בבית חולי נפש על ידי המשטרה (על סעיף היסטריה, כמובן), ולשנייה, אין אוזן קשבת מול הגברים המצויים מעליה בהיררכיית הכנסייה. 

המשטרה והכנסייה – מעוזים גבריים קשוחים חסרי רחמים ומסואבים שמנהלים קשר של שתיקה ואחווה פנימית, שנשים לא יכלו להתקיים בהם באופן מלא וראוי. בשני הסרטים יוצאי הדופן האלו הנשים מציגות כוח אמיתי שמפורר את היסודות האבסורדיים עליהם נשען הממסד.

ב"ההחלפה" (קומסי-קומסה), המשוואה ברורה. הרעים – רעים, הטובים – טובים, והאם צודקת מהפריים הראשון.
ב"ספק" המעולה, מתעתעים בנו הצופים ומעמידים אותנו במבוכה כבר מהפריימים הראשונים. הרי כולנו רוצים לאהוב את הכומר הנאור הפתוח זה ששומע מוזיקה חילונית, שותה עם סוכר, מתענג על אוכל, מלא חמלה ומהווה אוזן קשבת לתלמידים ולצוות. בכלל, אנו מורגלים בקונבנציות הז'אנר הזה: חדש מול ישן, פתיחות מול סגירות. במיוחד כשמנגד – שחורה, חמורת סבר, סגפנית, נוקשה – מצויה מריל סטריפ מקפיאת הדם. הנה, גם אנחנו נופלים בפח הזה, גם אנו רוצים להאמין שהיא יוצאת למסע הכפשה על רקע אגו ופחד שהרי באופן מסורתי, הגבר מסמל הצלחה, ניצחון, תעוזה, חדשנות, והאישה – זאת ששמה מקל בגלגלי הקידמה.

כל אחד משני הסרטים האלו מאיר תקופה אחרת בעולם נשי ומדוכא. שניהם בחרו להציג נשים חזקות המנהלות מלחמה מרת נפש, שאת תוצאותיה, תחוש עשרות שנים מאוחר יותר – כל אישה במערב.

והנה, עונה שביעית ל-"24", אלו שהביאו לנו נשיא שחור כאילו היה זה חזון אחרית הימים, מציגים לנו כעת – את נשיאת ארה"ב.

ופה, אצלנו, "ואלס עם באשיר" וקודמו "בופור" – עדיין שמים את הגברים הנפלאים שלנו בחזית. הם מיוסרים, הם לוחמים, הם עסוקים בנבכי נפשם או בהישרדות במחילות, יש ביניהם אחווה גדולה, ובעיקר אין להם נשים.
נדמה שהוליווד מוכנה לגבריות הישנה והטובה רק אם היא מגיעה מארצות הניכר (מידל-איסט, בלקן, נפולי – הולך) שם שולט החוק הישן – שאמנם עיר המלאכים כבר לא ממש מחוייבת לציית לו, אך בהחלט עדיין יכולה ליהנות ממנו…
(וכמובן, סחתיקה בענק על הגלובוס).

הצורך במבנה סיפורי נובע בעיקר מתפישת המוח האנושי את מימד הזמן: התחלה-אמצע-סוף. המבנה הליניארי מספק תחושת סדר והיגיון ומקנה לנו ביטחון. אבל, האם לנצח נועדנו להזדקק לסיבה ולמסובב? האם לנצח נועדנו למבנה פעולה הישרדותי החוזה את הצפוי (והבלתי צפוי)?
מה יקרה אם נחרוג מהחושים האחראים לקלט, ונעמיס עליהם עוד שלוחות המזרימות עומס של מידע בזמן אמת? האם נוכל לייצר הקשרים? האם המוח יפנה את הצורך בהזדקקות אל העבר או הפחד מהעתיד למבנה פעולה שונה?

האינטרנט והסלולר משנים את תפישתנו. המרחב הדיגיטלי הופך להיות כמו תכנית ריאליטי, כשסט הציפיות שלנו חי את הרגע (אם זה לא כאן ועכשיו – אז זה לא קיים). החיבור בסגנון ה-Followers של twitter מאפשר יידוע אוטומטי לחברים ולשאר העוקבים ומוסיף ממד חדש בו התנועה אחרי אנשים היא רלוונטית יותר מתנועה אחר שייכות למותגים וצריכתם. אנחנו מחפשים חוויות אמוציונאליות והיכולת לחבר תכנים שונים בהקשרים שונים, חזקה יותר מסיפור מותגי אחד.
השינוי בהרגלים אינו מבוסס שיווק תלוי-מקום, אלא הוא רחב יותר וקשור להתפתחות הטכנולוגיות המשנות את הציפיות והופכות את הדיגיטל לשידור חי אחד גדול (עד לא מזמן זכרנו בע"פ מספרי טלפון, כיום הסלולר עושה זאת בשבילנו, ומפנה  את מוחנו לדברים אחרים).

כתוצאה מהטכנולוגיה גם הצרכים משתנים: סיפור המותג מועם וסיפור החברים שלי מואץ. הצורך הוא במידע אינסטנט (אם לא קיבלנו אותו מיד עולה תחושת החמצה, הרי משהו כן קורה במקום אחר). הצורך בסף ריגוש גבוה – כדי להרגיש חיים ותוססים, לצד הצורך בהתנתקות – להתחבא מזרם החיים הבלתי פוסק, וכמובן, הצורך בשליטה – להתחבר ולהתנתק לזרם מתי שרק רוצים.

פרט מתוך עבודה של נטעלי אלוני

אז איך זה משפיע על מיתוג, שיווק ופרסום? האם בכלל יש טעם לדבוק עדיין במבנה המסורתי והבסיסי של הסיפור? האם יש טעם לבצע סגמנטציות ופילוחים סטנדרטיים? האם הפעולה או תחום העניין בזמן אמת, אינו מכתיב התייחסות אחרת? האם יש טעם לנסות ולהבין את האינדיווידואל? האם תבניות הפעולה של: להקה, קבוצה, שבט, אינן חשובות יותר?

את השאלות האלו ובעיקר את האחרונה ננסה לברר עם מומחים בתחום, המשיכו לעקוב (: