Via Oren Ben Aderet רעיון גאוני שאף אחד עוד לא חשב עליו יכול לעלות גרושים – אבל שווה הרבה (וכסף לא מודד הכל בחיים…).

0 תגובות   קטגוריות: אינטרנט, אירועים, זהות, טכנולוגיה, מחקרים, מיתוג, פרסום ו שיווק

היום, ה-26 באוקטובר 2009, הוא יום הסגירה הרשמי של GeoCities, אחד האתרים הפופולאריים ביותר באינטרנט של שנות התשעים, והפלטפורמה המובילה באותה תקופה לאתרי אינטרנט אישיים – הדינוזאורים ששלטו פה לפני עידן הבלוגים.

קהילת GeoCities היתה מחולקת לשכונות כאילו-גיאוגרפיות (מכאן השם) לפי נושאים: Hollywood נועדה לבדרנים, SiliconValley איכלסה את הגיקים, CapitolHill נתנה במה לפוליטיקאים, WestHollywood לקהילה הגאה, וכן הלאה. חלק מהשכונות היו כל כך גדולות, שהיה צריך לספח להן פרברים, כמו במקרה של השכונה בה בחרתי לתקוע יתד בחופשת הפסח של 1997 – SoHo, שכונת האמנים. כתובת האתר שלי היתה www.geocities.com/SoHo/Lofts/9987, וקראתי לו A House in SoHo. הוא היה נראה כך:

מאוד התרגשתי מהנדל"ן האינטרנטי הראשון שלי, ודאגתי גם לפתח קשרים עם השכנים מ-9988 (אנטיפת) ו-9986 (ילדה קטנה שלא הבינה אנגלית). GeoCities התנהלה כרשת של קהילות לכל דבר – בכל שכונה היו מנהיגים שהתנדבו לשמור על הסדר – להתריע ולצנזר במקרים של אתרים בעלי תכנים פורנוגרפיים או פוגעניים, ולתגמל אתרים מושקעים במיוחד, או כאלה שיש בהם תועלת אחרת לקהילה.

תוכנית התגמולים נקראה Rewards, כאשר ה-reward העיקרי היה גידול משמעותי בשטח האחסון המוקצה לאתר האישי שלי. לצורך קבלת ה-reward יצרתי קשר עם אחת ממנהיגות הקהילה שלי, אישה אמריקאית חירשת שכתבה סיפורי פנטזיה באתר שלה. היא התלהבה מהאתר שלי ותגמלה אותי בנדיבות, ואני מצדי שמרתי איתה על קשר ודיווחתי לה מדי פעם על השינויים והעדכונים שהכנסתי באתר, שכבר גדל ונראה כך:

חוץ מתוכנית ה-rewards, היו עוד מספר דרכים להיות מעורב בחיי הקהילה של GeoCities. למשל – להיכלל ב-A List, רשימת המלצות שבועית שכללה אתרים מכל השכונות. כשיום אחד זכיתי להיכלל בה, מיד ידעתי: קיבלתי עשרות תגובות נלהבות בספר האורחים של האתר שלי, שאמרו פחות או יותר את אותו הדבר: "Congrats on the A-List, man!".

בנוסף לספר האורחים היו לי גם קאונטר שסופר כניסות, ומספר badges שהשגתי מקשרים שהיו לי עם אתרים אחרים. היתה גם גלריית עבודות פוטושופ מוקדמות, אוסף סיפורים קצרים ושירים שכתבתי, וגם חלק About me שבו סיפרתי קצת על עצמי. כך נראו אתרי האינטרנט האישיים, מודל שנות התשעים.

על פניו, נראה שהתקדמנו הרבה מאז. אתר אינטרנט היה נערך ישירות בקבצי HTML כרצף טקסטואלי; סיידבר היה אלמנט עיצובי מורכב; "אפקטים" הושגו באמצעות אנימציות GIF; עברית היתה צריכה להיכתב הפוך ולהיות מוצגת בפונט מיוחד.

עם זאת, דבר משמעותי אחד לא השתנה כלל: אתרי אינטרנט היו ונשארו אסופת תכנים. זה מה שמייחד את האינטרנט כערוץ מדיה – מגוון חופשי של תכנים לפי דרישה. כשמסתכלים על פייסבוק, למשל, רואים את GeoCities של היום: ערוצי הפצה משופרים, מסר מחודד, ואולי גם נאיביות פחותה – אבל המשתמשים נשארו יצרנים וצרכנים של תוכן. השאיפה הגלובלית לאסוף תכנים ולבסס באמצעותם קהילה לא השתנתה, וכנראה גם לא תשתנה.

האם יש מה ללמוד מ-GeoCities? אני משוכנע בזה. המוטיבציה היצירתית – האגואיסטית, לאכלס מקום באינטרנט ולתת לו מאפיינים אישיים היא גורם משמעותי בבניית רשתות חברתיות כמו myspace, או משחקי דפדפן דוגמת FarmVille. כרגע, הדיון האינטרנטי מתמקד באמצעי ההפצה והתקשורת של פלטפורמות אלה. כשיגיע הזמן בו האמצעים (כמו כל טכנולוגיה) יהפכו לטריוויאליים, הדיון יחזור ויתמקד בתוכן ובמהות שלו.

אולי יותר מכל רשת חברתית אחרת, GeoCities שמה במרכז את התכנים ובנתה את עצמה בהתאם להם. המסגרת הנושאית בדמות השכונות שסיפקה לחבריה דירבנה אותם לבטא את עצמם בהתאם ולראות את עצמם חלק מקהילה יוצרת.

מאוחר יותר באותו קיץ, מצאתי קהילה אינטימית יותר של יוצרים מחוץ ל-GeoCities, שם המשכתי לבנות את עצמי כיוצר, כמעצב וכחבר קהילה. לסביבה החמה והתומכת שמצאתי בשתי הקהילות האלה היה תפקיד חשוב בהתפתחות המקצועית שלי, ואני מקפיד לאזכר אותן בקורות החיים שלי גם היום.

4 תגובות   קטגוריות: אינטרנט, זהות, חברה, טכנולוגיה, מדיה חברתית, עיצוב ו תרבות שוליים

הרצון להיות מחובר online כל הזמן, לעדכן ולהתעדכן בזמן אמיתי מייצרת ציפייה לנגישות רציפה של מידע ושירותים מכל מקום ובכל זמן.

הרצף הזה גורם כמובן לטשטוש בין הפרטי לציבורי. זה לא דמיוני שבקרוב כל זר יוכל לדעת ולהכיר פעולות שעד זמן לא רב ראינו בהם מידע פרטי ואישי. הטשטוש משפיע על כל התעשיות, הרי הם יכולים להרוויח נקודות מגע נוספות עם הצרכן ולהיות רלוונטיים אליו תלוי מיקום, פעילות וזמן.

הנושא הזה מטריד אותי לא רק מההיבט של שמירה על פרטיות אלא יותר בגלל התנועה ההפוכה שהוא יוצר: במקום להגדיר גבולות עיסוק ואחריות, תנועת הרצף מטשטשת את ההבדלים בין תחומים שונים, שוברת את שרשרת המזון וגורמת לחוסר פוקוס, לדילול ולהשטחה.
גם במישור הציבורי, במקום לחזק את הרגולציה או לבצע הפרדה מובנת למשל בין הון לשלטון, דת ומדינה, אנחנו קונים את האשליה של חופש הבחירה, שלל האפשרויות ושהכול בשליטה. כי מה זה כבר משנה?

תעשיית השיווק צריכה להגדיר קווים אדומים, או להגדיר מהי אחריות חברתית.
בכוחנו לשכנע ולהדריך חברות שתפקידן הוא לייצר ערך, תפקידן לייצר מוצר טוב, תפקידן להיות שקופות ואמינות ורק אז לרכוש את אמונינו ולהרוויח כסף.

העבודה שלנו בשטחי המדיה "הפרטית" חברתית מחייבת שמירה על הקווים האדומים. יש הבדל מהותי בין פעילות פרסומית במדיה ציבורית עם שטחי פרסום מוגדרים, לבין מדיה הניתפסת כאישית וכחברתית וכפועל יוצא, מאפשרת הפעלת מניפולציות לא הוגנות.
המציאות החדשה מחייבת גם לחשוב על התאמת התכנים, המסרים והמוצרים לעולם של מולטי פלטפורם, לעולם המורכב של מולטי פורמטס, לעולם של חוויות שונות של צפייה בווידאו מסלולר, ממסך מחשב או ממסך טלוויזיה. קריאת טקסט בקונטקסט של רשת חברתית או בקונטקסט של בלוג.

אכן עולם מורכב ומאתגר. אבל הבסיס חייב להישמר- חייבים ליצור מוצר טוב ומוצר העומד תחת הקריטריונים של יצירת ערך ואמון.

6 תגובות   קטגוריות: ווב2.0, זהות, חברה, לקוחות ו שיווק

לא מזמן קראתי על מספר חברות ישראליות המתרחבות לפעילויות חדשות הנמצאות מחוץ לעסקי הליבה שלהם. תיאוריית הסינרגיה ועוד תיאוריות כלכליות חוגגות במאמר, אבל בעיני התיאוריות וההצדקות מקורן בשפעת החזירים…
לכן כשנתקלתי במניפסט הזה הזדהיתי ותרגמתי אותו לטובת חברי פילטרנט. אני מודה שפרשנתי מהזווית האישית.

המניפסט
- אתם רוצים חברות בהמות ועצלניות – אנחנו רוצים חברות קטנות המגיבות מהר ומתקיימות במודל מסחרי צנוע והגון.
- אתם הפכתם את הפוליטיקה למושחתת - אנחנו רוצים דמוקרטיה עם ערכים משמעותיים המתנהלת בצורה אותנטית ושקופה.
- אתם רציתם כלכלה קנאית וחסרת אחריות – אנחנו מחפשים כלכלה המתחשבת בצורכי האנשים ולא באינטרסים של הבנקים.
- אתם רציתם להסיר את האחריות האישית, להסתתר מאחורי תהליכים רובוטיים אוטומטים - לנו נמאס! אנחנו רוצים את הקשר הבלתי אמצעי, אנחנו רוצים לחוש שיש מישהו שאפשר לסמוך עליו ושמאמין בנו.
- אתם מחפשים את המנכ"ל הדורסני שיביא רווח מיידי לבעלי המניות - אנחנו מחפשים את האישיות שתוביל את החברה ביושר באומץ, בהתחשבות ובאחריות כוללת, ליצירת ערך אמיתי.
- אתם רוצים לגדול ומהר – אנחנו רוצים להאט, למצות את התהליך, כדי שנוכל ליצור מוצר טוב יותר.
- אתם רוצים להרגיש חשובים ומשתעבדים לשואו אוף חסר פרופורציות, שום דבר כבר לא מספק אתכם, אתם רוצים עוד ועוד – אנחנו רוצים לחיות חיים מאושרים במידות צנועות, עם נתינה ואחריות.
- אתם רוצים להנציח את הפחד, רוצים שכל אחד יתכנס אל תוך עצמו, יתנתק, ירגיש בודד. זה יקל על השליטה שלכם - אנחנו רוצים חברה המושתתת על אותנטיות על רגש אמיתי, על אינסטינקט מובנה של מה נכון ומה לא.
- אתם בניתם שיטת פיתויים המקדשת אינדיווידואליזם, כסף, וכוח – אנחנו רוצים לחשוב מחדש ולתת דגש על האיזונים הנדרשים ליצירת חלומות חדשים.
- אתם יצרתם כלכלת צריכה שאין לה שובע, כלכלה דורסנית שבה לקטן אין קיום - אנו מחפשים כלכלה לא נצלנית, כלכלה של חייה ותן לחיות, כלכלה שהרווח הכספי והגידול הם לא הפרמטרים היחידים.

אנחנו רוצים להכריז על תנועה או מגמה-נקרא לה: generation M

M for meaningful, M for Movement

זה עבור אנשים החושבים אחרת, אנשים שיש להם את התשוקה את האחריות ואת התחושה האמיתית של חתירה לחזון. אפילו אם הוא לא מוגדר במלואו, אפילו כשהמציאות מכתיבה סיטואציות בלתי אפשריות, זה אותם אנשים שידעו איך לפעול מוסרית בכל צומת של קבלת החלטה.

0 תגובות   קטגוריות: זהות ו חברה

מלבד הצדדים המעולים הקיימים ברשת יש לה גם חסרונות. אחד כזה הוא בדמותם של לוזרים שהרשת מעצימה ומאפשרת להם לזרוח. במקום להפנים את הטעויות שלהם, הם מאמינים בצדקתם וממשיכים לחיות כטפילים בחברה – והפעם ללא רגשות אשם, כי יש להם קהילה ענקית והם מתקשרים עמה.

במהלך חייה של פילטרנט היא נתקלה בשני מקרים שאיש המקצוע לא עמד בהתחייבויותיו, גרם להוצאות כספיות מיותרות, לבזבוז אנרגיה, לאי עמידה בדד ליין ולפגיעה עקיפה בלקוחותיה. האחד (כנראה) הפנים את המשבר, לקח אחריות על חלקו, ואפסן זאת כחלק ממאגר הכישלונות שיש לנחול עד למקצוענות. מן הסתם הוא חכם יותר, מודע למגבלותיו וליכולותיו וכיום הוא אולי מבטיח רק מה שהוא יכול לקיים. מי יודע, בעוד עשור אולי הוא יעשה את פרויקט חייו כמצטיין. זה זן אחד. ויש מצב שבחלוף הזמן לא מן הנמנע שפילטרנט תעבוד עמו שוב.
השני, שייך לזן הלוזרים. אלו שמאשימים את כל העולם, מתבכיינים ואוספים לעצמם חבורת אנשים כמותם שיעודדו זה את זה. ברשת, יותר מתמיד, זה עובד לטובתם. מלחמת דוד בגוליית (לכאורה) תמיד מצטלמת טוב יותר גם כשהעובדות הפוכות לחלוטין.

אבל האמת, גם אם היא לא אטרקטיווית תכונתה – לשרוד זמן רב יותר.

הדבר הרע – שהחוק לא ממש יודע איך להתייחס להלכות לשון הרע ברשת, והלוזרים רק מתעצמים ולא מפנימים את הלקח שהחיים מנסים ללמדם. כשמצד שני אנו רוצים לשמור את הרשת פתוחה וחופשייה כדי שהחלש שבאמת נגרם לו עוול יוכל להיעזר ברוב – כמו ביוזמה הנפלאה של מתי שמואלוף לטובת מיקי רוזנטל במלחמתו מול האחים עופר…

הדבר החיובי – שלוזר (שזה הסוג הכי נחות של קורבן, כי הוא קורבן של עצמו בלבד) יכול בכל נקודה בחיים, עם קצת מודעות ולקיחת אחריות – להחליט שהוא מפסיק להיות כזה.

השמות שמורים במערכת.

עדכון מאוחר לפוסט: שאלו אותי מהו בעצם לוזר לדעתי.
אז ככה: אין הוא נמדד חלילה בפרמטרים כלכליים-חברתיים-תרבותיים. הוא יכול להיות בנאדם שמפוטר כל יומיים מעבודה, לא צבר ידיד לרפואה, לא קרא ספר בחייו – ועדין אינו לוזר, משום שהוא לא מייחס את תוצאות חייו לזולת ואינו רואה עצמו קורבן לנסיבות.

אגב, בניגוד לדיעה הרווחת – לוזר אינו ההפך מווינר. הם שני קצוות של אותו מטבע. בנאדם שרואה עצמו "ווינר" הוא גם קורבן של נסיבות, במקרה הזה הוא מקרבן את הזולת כדי להגיע למטרותיו. אלו שתי חולות רעות בחברה.
לא צריך להיות ווינרים ולא לוזרים – רק בני אדם שמנתבים באופן הוגן וראוי את חייהם בכל סיטואציה בה הם נתקלים. כולנו מועדים ולא תמיד מצליחים – השאלה איך ממשיכים מכאן הלאה.

יש משל נפלא (הודי נדמה לי) על האריה והכלב: כלב, תזרוק לו אבן – יקפוץ עליה, תזרוק לו עוד אחת – יקפוץ עליה, תזרוק עוד אחת – ישוב ויקפוץ וכך הלאה… אריה – תזרוק לו אבן – יקפוץ עליה, תזרוק שוב – יקפוץ עליה, תזרוק עוד פעם – יסתובב ויקפוץ על הזורק. האריה הבין שיש קשר בין האבנים\אירועים (תבנית שחוזרת על עצמה) – חזר למקור לפתור את הבעיה.

מקווה שברור

0 תגובות   קטגוריות: אינטרנט, ווב2.0, זהות ו חברה