החודש הודפס ספרי: "אי שקט" שיצא בסדרת: "קיטובים נפגשים" בהוצאת כרמל, וזכה לתמיכת קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות ת"א. את הספר ערכה: נעמי בורנשטיין, ועיצב: מאיר סדן.
הספר אמור היה להגיע לכל חנויות הספרים, ברם, ספירות מלאי, מבצעי 4 במאה, ושאר ענייני שיווק מעכבים אותו מלהגיע לרשתות הגדולות והוא ינחת בסטמצקי ובצומת ספרים רק במהלך ינואר…
בינתיים תהיה השקה רכה וכבר בשבוע הבא תוכלו להשיגו בחנויות העצמאיות: תולעת ספרים, חותם ספרים, דורון ספרים, סיפור פשוט, והמגדלור. כולן בת"א. וכמובן לרכושו ישירות מהוצאת הספרים 02-6540578 (הם מבטיחים לא לגבות דמי משלוח).

עיצוב: מאיר סדן, צילום: אורית גולדברג, פרט מפרויקט גמר בצלאל בהנחיית הילה לולו לין

אז על מה הספר? הנה כמה מילים מתוך הקומוניקט שיצא לתקשורת:
בספר שתי נובלות: בראשונה אלמנה טרנסג'נדרית מנהלת ביחד עם חברתה, בית קפה ביפו. לכאורה לא קורה דבר בחייה הנוכחים, אולם דווקא המסגרת הנזירית של הסיפור מאפשרת את קיומו של מנעד רגשי רחב הרוחש מתחת לפני השטח. כמו בתמונה פרקטלית, חודר הסיפור הכללי ומתפרט ליסודותיו: כוס תה, בחישת סוכר, נורה שתש כוחה… כל הרגעים הקטנים מצטברים לעולם שזהותו – כמו גיבוריו – אינו נחרץ.  בנובלה השנייה –  דרך שברי זיכרונות לא רציפים בזמן ובמקום נחשף סיפורה של צעירה בת 22 – מחיי התבגרות ביפו האלימה ועד לניו יורק של תחילת שנות ה-80. מקבץ האירועים בחייה כמו חוליות נפרדות, שרק חוט המספרת שעובר בהן מצליח לכרוך אותן יחד ולהרכיב מהם עולם של יוצרת שלא הצליחה לבסס לעצמה אחיזה של ממש בחיים או במעשה היצירה..

זהו, מקווה שיעורר מספיק סקרנות כדי לשלוח אתכם לחנויות או לפחות לאתר שלי:
www.orernst.co.il

ביום שישי ראיתי את להקת המחול – Hubbard Street Dance Chicago במשכן האופרה בת"א. אז נכון שזוג כרטיסים עולה 500 ש' ונכון שאנחנו גרים 10 דקות משם וגם נכון שבאותו היום סתם התבטלנו בבית – עדיין, עם פתיחת ארובות השמיים, כשלנו בתזמון ואיחרנו ברבע שעה! מה שגרר את דחיפתנו ליציע של היציע, נפילה לא מסוגננת על גבר מגונדר, והרבה שששש… מסביב. מזל שההפסקה הראשונה הפציעה כעבור עשר דקות שאותה ניצלנו לחזור למושבים המקוריים (והסופר-מצויינים) שהיו לנו.

הלהקה – מדהימה, הטכניקה – לא רואים דברים כאלו: השורשים נטועים עמוק במחול הקלסי המוקפד, האלגנטי ושהלוקח עצמו ברצינות רבה (מידי), והזרועות שלוחות אל המחול המודרני העכשווי מלא המעוף והטבול בניצני הומור מתוחכם.
החלק הראשון (שראינו רק את סופו וממרחקים) היה מר-מתוק, עם מוזיקה של מנדלסון ומונטוורדי וקטעים מהפנטים ביופיים, הקטע האמצעי אמנם הציג את כל טווח התנועה שיכול להיות לרקדן אך שעמם בחוסר ייחוד, ובשלישי – פרצה שמחת בית השואבה עם מקצבים ערביים-צפון אפריקאיים המוכרים לאוזן הישראלית. הנה סרטון.

יפה – אין מה לומר, אבל ככל שהמופע התקדם התגנבה התחושה שאחרי היכולות הגבוהות נשארים מרוקנים. המחול לא מצליח להמריא ולסחוף. ולמה? אולי כי החיים בשיקגו ממש טובים, וכידוע במקום ממש טוב – הייאוש נעשה ממש נוח. הלהקה עושה הכל, ומתנסה במאה סגנונות אבל היא לא אומרת כלום, לא מרגישים עמוד שדרה.
הם רוקדים יפה – אבל הם לא רוקדים מהבטן
הם רוקדים נכון – אבל הם לא רוקדים אמיתי
אין מה לעשות, כשאין ללהקה אמת משלה – זה מורגש.
נראה לי שאני מעדיפה קצת חספוס, קצת טעויות, קצת "לא גמור", קצת התרסקות על הבמה, על פני 100% אסתטיקה נכונה ישר לפנים. אבל היה יפה! יפה מאד אפילו!

מאחר ואני מיסיונר של מוזיקה טובה, ותחביב נפוץ שלי הוא להביא דיסקים איכותיים כמתנות לחברים או קולגות, יוצא לי לא פעם להכיר לעולם אלבומים משובחים. אבל לפני שבוע רציתי להכין אוסף ממיטב המוזיקה היהודית העכשווית, ואז זו כבר בעיה. אלבום שלם זו לא בעיה להביא כידוע, אבל אם אתם רוצים לצרוב אוסף על מנת לחשוף אדם מסוים לקשת רחבה של סגנונות, בזמן שאתם מקפידים כמובן שלא לגנוב מהאומנים (פשוטו כמשמעו) ולהוריד רק שירים בתשלום, זו בעיה בכלל לא פשוטה, מסתבר.
כבר הרבה שנים שמדברים כאן על iTunes מקומי. לתומי חשבתי בשנה האחרונה שכבר אין צורך בו – הרי יש לא מעט אתרי הורדות בתשלום – Songs של אן.אם.סי (שמועשר בתקופה האחרונה גם בתכני הד ארצי שנרכשה על ידה), iMusic העצמאי, וכמובן הפורטלים של החברות הסלולריות (אורנג' מאפשרת גם ללקוחות חברות אחרות להוריד שירים למחשב בתשלום) – כך שזה באמת מספיק. ובמילים אחרות, כבר יש iTunes מקומי, גם אם זה לא בדיוק השם שלו.
אבל זהו, שאנחנו עדיין לא שם. משימת צריבת האוסף התבררה כמפרכת במיוחד. את שולי רנד אי אפשר להוריד למחשב מאתר אורנג', אז הורדתי מאתר סלקום. את אביתר בנאי אי אפשר להוריד מאתר סלקום, אז הלכתי ל-Songs. ואת עמיר בניון אי אפשר להוריד משם אלא רק מאתר אורנג'. כך הסתובבתי בין האתרים, הלוך וסחור, ונרשמתי לחבילות שבדיעבד התגלו כמיותרות. בסופו של דבר דיסק עם 20 שירים עלה לי קרוב ל-100 שקלים, כולל חבילות "משתלמות" שאין לי מושג האם ומתי אשתמש בהן בעתיד.
כל עוד אותם אתרי הורדות לא יעבו באופן משמעותי את התכנים שהן מציעות להורדה למחשב, אני חושש שאנשים ימשיכו להוריד (כלומר, לגנוב) באופן לא חוקי. רוצים לשנות את השוק? תשתנו בעצמכם.

כמה אמני גרפיטי חברו יחד בבניין נטוש בדרום תל אביב, רחוק מעינו הפקוחה של החוק, ויצרו להם את הקפלה הסיסטינית שלהם. know hope; zero cents; klone בוודאי עמלו קשות שיהיה מאד חבל אם לא תגיעו לשם. אז איפה זה? ברחוב אילת 20 פנו שמאלה למושבה האמריקאית-גרמנית, הבניין הנטוש הראשון שתראו (פינת אוארבך) היכנסו דרך החורים שבקיר (בזהירות). הנה כמה תמונות להנאתכם. עוד תמונות תמצאו במגזין reDesign.

מזמן רציתי להניח את היד על השירים של חזי לסקלי, ועכשיו עם מבצעי 1+1 בצמת ספרים זה ממש משתלם.
"אני רואה את העולם מבעד לצעיף השמיני
שהותירה לי שלומית לאחר שעזבה את העולם.
שבעה היו לחפצים נדושים: בית, כלב,
מכונית, פקעת המבקשת להתפוצץ, ועוד דברים
שאין כל טעם לתארם.
ואלו השמיני מחליף צורות ותכונות.
בלילה הוא כרית המכסה את פני, לפנות בקר הוא שירה
שתפקידה, לפני הכל, להטעות,
ובצהרים – ניר מכתבים"

באר חלב באמצע עיר, חזי לסקלי
כל השירים 1992-1968/ הביא לדפוס: מאיר ויזלטיר, הוצ' עם עובד.

כשנמלטים מהחום, מהפיח ומהאור הישראלי המכה ללא רחם אל תוך חללה החשוך והצונן של גלריה זומר, דופק הלב מתייצב באחת על מחוזות אפלים, צופני סוד, מטרידים. העיניים מסתגלות לביצות טובעניות והאוזניים למוזיקה היפנוטית משהו. המוח קולט תנועות רפיטטיוויות משל היינו ברחם או מחוץ לאטמוספרה, בוהים בחור שחור, ביקום אלטרנטיווי, ביצירים קוסמיים. אט אט מתחוורת ההכרה שגם אנו לוקחים חלק במיצב: גופינו נעים באיטיות, מגששים דרכנו בחלל מסמא, ומכל עבר ניבטים מיצבי הווידאו של יהודית סספורטס, הזייתיים ומדיטטיוויים. אם היתה לנו תת-הכרה היא היתה נפתחת ברגעים אלה כמניפה.
אחרי "שומר צל הפנינה" (זומר, 2004) ו"שומרי הסף" (ביאנלה בוונציה, 2007), סספורטס מרגשת שוב עם "קרעים קוסמיים", תערוכת יחיד הבנויה ממיצבי וידאו ומרישומים.
גלריה זומר, שד' רוטשילד 13, ת"א. עד 24/10
האייטם הופיע לראשונה במגזין reDesign

יהודית סספורטס, מתוך קולות מקומיים, 2009, וידאו. באדיבות האמנית, גלריה זומר לאמנות עכשווית, תל-אביב, גלריה אאיגן ארט, ברלין

היום התחיל עם הפאנל המרכזי של הפסטיבל – failing gracefully – בהנחיית פלוריאן שמידט מ-hi-res ומושון זר-אביב משועל, ובהשתתפות ג'ושוע דייויס (שחשף חבלה עסיסית מאתמול), ארון קובלין ו-PES. קצת חבל שנעדרו חברי הפאנל המיועדים סטפן סגמייסטר (שהופיע מאוחר יותר) והמוזיקאי אלווה נוטו. בהתחלה הציגו המשתתפים בקצרה משהו שקשור בכשלון – בין אם מדובר בכשלונות משלהם, כפי שעשה שמידט (כאשר עיצוב של פרויקט כלשהו לא התאים לתכלית שלו) או במתודות עבודה שקשורות בכשלון, כפי שהראה דייויס (כאשר הכנת שקופית של מספר שניות במצגת אורכת שבוע שלם).

השיחה בין היוצרים הלכה וגלשה למחוזות שונים של דיבור על כשלונות. כמה משפטי מפתח מעניינים מהשיחה: "כשזה מגיע ליצירתיות, אין כזה דבר כשלון" (קובלין); "להיכשל זה דבר חיובי, אבל מה עושים כשאין לך את הפריבילגיה להיכשל?" (שמידט); "יש להיכשל בכוונה, כדי שאחרים יוכלו ללמוד ממך" (דייויס). כשצופה בקהל שיערה בפני חברי הפאנל שהם "מפורסמים" ויכולים להרשות לעצמם להיכשל מפני שהלקוחות שלהם מוכנים לסבול את הכשלונות האלה, טענתה נדחתה במהירות. "תמיד נכשלנו, רק שעכשיו אנחנו נכשלים עבור לקוחות גדולים יותר – ונמשיך להיכשל," אמר פלוריאן שמידט בחיוך.

פאנל מעניין נוסף שהתקיים היום היה בנושא חומרה בקוד-פתוח (open-source hardware); אריק ווילהלם הציג את instructables, אתר DIY המלמד כיצד יוצרים מוצרים שונים באמצעים הזמינים למשתמש הביתי; פיטר קירן הציג פיתוחים שונים של ממשקי נגינה  - למשל ה-Brick Table; ו-Gijs Gieskes שהלהיב את הקהל עם כמה דוגמאות חיות ועובדות של סינטיסייזרים ביתיים.

בין לבין, סיי סקוט הציג את העבודות שלו, שנדמה לרגע שנוצרו באמצעים דומים לאלה של ג'ושוע דייויס, אלא שסקוט יוצר אך ורק באמצעים ידניים – רפידוגרפים, סרגלים ומחוגות. השפה המקורית שלו מועתקת ומשוכפלת מדי יום על ידי סוכנויות פרסום המתאהבות באסתטיקה שלו, שהיא מאוד טרנדית היום, אבל שום דבר לא משתווה למקור…

הרבה ברודקאסט היה היום – סטודיו Renascent ההולנדי הציג את תוצרי הסדנה שהעביר במשך הפסטיבל; Digital Kitchen עשו פרזנטציה מרתקת (מכל הבחינות, אפילו השקופיות עצמן היו מונפשות ומדומות כמטול שקפים עתיק…) בנושא הפתיח שצילמו והפיקו לסדרה True Blood. במסגרת העבודה על הפתיח הם הסתובבו במשך ימים במדינת לואיזיאנה, נכנסו לבתים ולבארים וצילמו בפאתי הדרכים על מנת לאסוף חומרים מקוריים; Prologue סגרו את הפסטיבל עם קטע כותרות הסיום המיוחד שעיצבו עבור הפסטיבל, ומצגת מרשימה ועטורת כוכבים של העבודות ההוליוודיות שלהם (מה קרה בגטקה, האי של ד"ר מורו, איירון מן, ועוד רבים).

ההרצאה הגדולה של היום היתה של סטפן סגמייסטר, שעלה לבמה בשמלה שחורה מנוקדת והחל לדקלם ביקור הזוי במוזיאון הימי של ניו יורק. הסיפור נחתם כשברקע נוצרו בהדרגה המילים "Design & Happiness" בכפתורים צבעוניים. סגמייסטר הביא, בסגנון קולח וכובש, דוגמאות מתוך עבודותיו המסחריות – למשל עטיפת הדיסק של בריאן אינו ודייויד ביירן, שעוצבה כבית פרטי בכפר, לצד דוגמאות מתוך פרוייקטים אישיים שלו, "Things I Have Learned in My Life". נתבשרנו שאחת מהעבודות, זו העוסקת ב"אנשים שחושבים שהם תמיד נכונים", תוצג בקרוב במוזיאון ישראל…

ההשקעה בפסטיבל היתה ניכרת ביותר והעשירה את חוויית הביקור – לצד ההרצאות, המופעים והמיצבים עצמם, חולק עיתון יומי שהודפס בכל אחד מימי הפסטיבל, עם חדשות, ראיונות וכתבות בנושאי היום; קטעי וידאו ששודרו בין ההרצאות הביאו גם הם ראיונות עם חלק מהאמנים והמעצבים שהציגו וגם הקרינו עבודות שונות מהתחום; קטלוג של האירוע הכיל רפרודוקציות איכותיות של עבודות מאת כל האמנים המשתתפים; בלוג חי של האירוע תיעד את עבודת הצוות ותרם רבות לגיבוש והעלאת המורל וכמובן, הערות של מבקרים מטוויטר ריחפו על תקרת אולם ההרצאות ובכל רגע נתון אפשר היה לשאת עיניים למעלה ולקרוא משאלת טוויטר מקרית…

נכחנו פחות בהופעות המוזיקליות של האירוע, כי לא רצינו לפספס (כמעט) אף הרצאה… אך מהביקורים הקצרים בהופעות נוכחנו לשמוע שמדובר ביוצרים רציניים ומעניינים. את רוב ההופעות ליווה VJ אוטומטי של קווים ומשטחים צבעוניים, שנעו בהתאמה מושלמת למוזיקה, וסיפקו חוויה ויזואלית מרגשת לצד המוזיקה האלקטרונית.

יקח לנו זמן לעכל את כל מה שראינו ושמענו כאן… אין ספק שזו היתה חוויה מלאת השראה ומלהיבה. להתראות בפסטיבל הבא!

היום השני נפתח מאוחר (הרשינו לעצמנו לוותר על פאנל עיצוב מקומי ועלינו באומץ לאיזה טירה, תיירים), אך בסערה.

הייתי שמח אם החברים בchampagne vellentine היו משקיעים קצת יותר ברעיונות מאחורי הפרויקטים, וקצת פחות בלפרוע את השיער ולהיות כאלה אמנים-מעצבים-נאמנים-לעצמם-עשינו-פעם-פיץ'-לדיסני-אבל-היינו-משוגעים-מידי-בשביל-לעבוד-איתם.

רוברט פיטרס הגיע לחנך במובן הטוב של המילה, ועורר לא מעט השראה,

PES היה תענוג צרוף ושיתף גם בטריקים של מאחורי הקלעים,

פולה שר נתנה מופע אולד-סקול מרשים ומבוסס (אם כי לא חידשה המון ביחס להרצאה שלה בTED, למשל),

וג'ושוע דייויס, הו, ג'ושוע דיוויס. הרי ברור לכולם שלא עשה כלום באמת חדש כבר משהו כמו חמש שנים. הרי ברור לכולם שהוא מגיע לפסטיבל הזה כל שנה ומוציא שפנים נורא דומים מאותו צילינדר. אבל אנחנו סולחים לו, כי הוא פרפורמר בחסד, התמסטל מרד-בול, וגלגל אותנו מצחוק (וגם כי תמיד כיף מחדש לגלות שמישהו שמכוסה כולו קעקועים ובאופן כללי נראה כמו קלאסיקת זבל לבן אמריקאי יודע לעשות קסמים באקשן סקריפט).

גם היום די בלט כי המציגים בפסטיבל לא לגמרי יודעים איך לבלוע את הנושא של השנה, הכשלון החינני. פרט לדיוויס, שבאמת מרוויח מרנדומליות וטעויות, כל נואם מזכיר בכמה מילים את הכשלונות הרבים בדרך אל ההצלחה, אבל לא איך הוא דואג שהעבודות שלו יעבירו מסר מוצלח גם במקרה של כשלון לכאורה. גם זו חצי נחמה, כשכולם מראים עבודות פורצות דרך על גבול השלמות ומשאירים את הקהל מרייר ומוחא כף.

מחר היום הגדול מכולם, כולל פאנל בהנחיית מושון זר אביב שישוחח על נפילות בסטייל בין היתר עם ג'. דיוויס וכמובן סטפן סגמייסטר (אתם לא יודעים, אבל לאחרונה שרתם עליו בסדר. אחד אלוהינו? מצלצל מוכר?).

מאיר כבר נוחר בחדר,

לילה טוב מליסבון.