ביום שישי ראיתי את להקת המחול – Hubbard Street Dance Chicago במשכן האופרה בת"א. אז נכון שזוג כרטיסים עולה 500 ש' ונכון שאנחנו גרים 10 דקות משם וגם נכון שבאותו היום סתם התבטלנו בבית – עדיין, עם פתיחת ארובות השמיים, כשלנו בתזמון ואיחרנו ברבע שעה! מה שגרר את דחיפתנו ליציע של היציע, נפילה לא מסוגננת על גבר מגונדר, והרבה שששש… מסביב. מזל שההפסקה הראשונה הפציעה כעבור עשר דקות שאותה ניצלנו לחזור למושבים המקוריים (והסופר-מצויינים) שהיו לנו.

הלהקה – מדהימה, הטכניקה – לא רואים דברים כאלו: השורשים נטועים עמוק במחול הקלסי המוקפד, האלגנטי ושהלוקח עצמו ברצינות רבה (מידי), והזרועות שלוחות אל המחול המודרני העכשווי מלא המעוף והטבול בניצני הומור מתוחכם.
החלק הראשון (שראינו רק את סופו וממרחקים) היה מר-מתוק, עם מוזיקה של מנדלסון ומונטוורדי וקטעים מהפנטים ביופיים, הקטע האמצעי אמנם הציג את כל טווח התנועה שיכול להיות לרקדן אך שעמם בחוסר ייחוד, ובשלישי – פרצה שמחת בית השואבה עם מקצבים ערביים-צפון אפריקאיים המוכרים לאוזן הישראלית. הנה סרטון.

יפה – אין מה לומר, אבל ככל שהמופע התקדם התגנבה התחושה שאחרי היכולות הגבוהות נשארים מרוקנים. המחול לא מצליח להמריא ולסחוף. ולמה? אולי כי החיים בשיקגו ממש טובים, וכידוע במקום ממש טוב – הייאוש נעשה ממש נוח. הלהקה עושה הכל, ומתנסה במאה סגנונות אבל היא לא אומרת כלום, לא מרגישים עמוד שדרה.
הם רוקדים יפה – אבל הם לא רוקדים מהבטן
הם רוקדים נכון – אבל הם לא רוקדים אמיתי
אין מה לעשות, כשאין ללהקה אמת משלה – זה מורגש.
נראה לי שאני מעדיפה קצת חספוס, קצת טעויות, קצת "לא גמור", קצת התרסקות על הבמה, על פני 100% אסתטיקה נכונה ישר לפנים. אבל היה יפה! יפה מאד אפילו!

0 תגובות   קטגוריות: אירועים ו אמנות

מאחר ואני מיסיונר של מוזיקה טובה, ותחביב נפוץ שלי הוא להביא דיסקים איכותיים כמתנות לחברים או קולגות, יוצא לי לא פעם להכיר לעולם אלבומים משובחים. אבל לפני שבוע רציתי להכין אוסף ממיטב המוזיקה היהודית העכשווית, ואז זו כבר בעיה. אלבום שלם זו לא בעיה להביא כידוע, אבל אם אתם רוצים לצרוב אוסף על מנת לחשוף אדם מסוים לקשת רחבה של סגנונות, בזמן שאתם מקפידים כמובן שלא לגנוב מהאומנים (פשוטו כמשמעו) ולהוריד רק שירים בתשלום, זו בעיה בכלל לא פשוטה, מסתבר.
כבר הרבה שנים שמדברים כאן על iTunes מקומי. לתומי חשבתי בשנה האחרונה שכבר אין צורך בו – הרי יש לא מעט אתרי הורדות בתשלום – Songs של אן.אם.סי (שמועשר בתקופה האחרונה גם בתכני הד ארצי שנרכשה על ידה), iMusic העצמאי, וכמובן הפורטלים של החברות הסלולריות (אורנג' מאפשרת גם ללקוחות חברות אחרות להוריד שירים למחשב בתשלום) – כך שזה באמת מספיק. ובמילים אחרות, כבר יש iTunes מקומי, גם אם זה לא בדיוק השם שלו.
אבל זהו, שאנחנו עדיין לא שם. משימת צריבת האוסף התבררה כמפרכת במיוחד. את שולי רנד אי אפשר להוריד למחשב מאתר אורנג', אז הורדתי מאתר סלקום. את אביתר בנאי אי אפשר להוריד מאתר סלקום, אז הלכתי ל-Songs. ואת עמיר בניון אי אפשר להוריד משם אלא רק מאתר אורנג'. כך הסתובבתי בין האתרים, הלוך וסחור, ונרשמתי לחבילות שבדיעבד התגלו כמיותרות. בסופו של דבר דיסק עם 20 שירים עלה לי קרוב ל-100 שקלים, כולל חבילות "משתלמות" שאין לי מושג האם ומתי אשתמש בהן בעתיד.
כל עוד אותם אתרי הורדות לא יעבו באופן משמעותי את התכנים שהן מציעות להורדה למחשב, אני חושש שאנשים ימשיכו להוריד (כלומר, לגנוב) באופן לא חוקי. רוצים לשנות את השוק? תשתנו בעצמכם.

0 תגובות   קטגוריות: אמנות ו חברה

כמה אמני גרפיטי חברו יחד בבניין נטוש בדרום תל אביב, רחוק מעינו הפקוחה של החוק, ויצרו להם את הקפלה הסיסטינית שלהם. know hope; zero cents; klone בוודאי עמלו קשות שיהיה מאד חבל אם לא תגיעו לשם. אז איפה זה? ברחוב אילת 20 פנו שמאלה למושבה האמריקאית-גרמנית, הבניין הנטוש הראשון שתראו (פינת אוארבך) היכנסו דרך החורים שבקיר (בזהירות). הנה כמה תמונות להנאתכם. עוד תמונות תמצאו במגזין reDesign.

תגובה אחת   קטגוריות: אורבני, אמנות ו תרבות שוליים

מזמן רציתי להניח את היד על השירים של חזי לסקלי, ועכשיו עם מבצעי 1+1 בצמת ספרים זה ממש משתלם.
"אני רואה את העולם מבעד לצעיף השמיני
שהותירה לי שלומית לאחר שעזבה את העולם.
שבעה היו לחפצים נדושים: בית, כלב,
מכונית, פקעת המבקשת להתפוצץ, ועוד דברים
שאין כל טעם לתארם.
ואלו השמיני מחליף צורות ותכונות.
בלילה הוא כרית המכסה את פני, לפנות בקר הוא שירה
שתפקידה, לפני הכל, להטעות,
ובצהרים – ניר מכתבים"

באר חלב באמצע עיר, חזי לסקלי
כל השירים 1992-1968/ הביא לדפוס: מאיר ויזלטיר, הוצ' עם עובד.

0 תגובות   קטגוריות: אמנות