המאבק כנגד תאונות הדרכים תמיד היה היסטרי. כן, מוות = היסטריה ולכן באמת, כל חלום יכול להסתיים באסון. אם אפשר לראות קרביים מרוטשים מתחת למשאית סמיטריילר – שנבין טוב-טוב מה זה סכנה – מצוין! . לא משנה שמחקרים מראים שעיסוק אובססיבי באלימות מוביל אותנו להתנהגות אלימה (כן, ספירת גופות בתחילת כל מהדורת חדשות מלבה מוות), לא משנה שהפרסום זול וגס לב, מה שמטריד אותי זה המגמה של השנים האחרונות לא להניח לילדים שלנו לחצות את הכביש לבד.

בהתחלה טענו: ילד בן 7 – לא חוצה את הכביש לבד

אח"כ עברו לילד בן 8 – לא חוצה לבד

היום, נטפלו לבני 9 – גם הם, מסתבר, לא חוצים את הכביש לבד

חוששתני שעוד זמן לא רב ונאלץ להעביר ילדים מדרובים בני 17 את הכביש. ומה שמציק לי זה צמצום פער השנים בין חציית כביש לבד לבין הרישיון להרוג ערבים במלחמות ישראל המוצדקות והאין-בריראיות שלנו. ובהספדים: "רק לפני שלושה חודשים שלחנו אותו לחצות כביש לבד, והנה, אמש מצא את מותו בקרב", וגם כותרת בידיעות – "הורים מכים על חטא: שחררנו את הרסן מוקדם מדי, כבר בגיל 16 חצה כביש לבדו. היום הוא מדבר לראשונה על הפחדים".

3 תגובות   קטגוריות: אירועים, וידאו, זהות ו כללי

הצורך במבנה סיפורי נובע בעיקר מתפישת המוח האנושי את מימד הזמן: התחלה-אמצע-סוף. המבנה הליניארי מספק תחושת סדר והיגיון ומקנה לנו ביטחון. אבל, האם לנצח נועדנו להזדקק לסיבה ולמסובב? האם לנצח נועדנו למבנה פעולה הישרדותי החוזה את הצפוי (והבלתי צפוי)?
מה יקרה אם נחרוג מהחושים האחראים לקלט, ונעמיס עליהם עוד שלוחות המזרימות עומס של מידע בזמן אמת? האם נוכל לייצר הקשרים? האם המוח יפנה את הצורך בהזדקקות אל העבר או הפחד מהעתיד למבנה פעולה שונה?

האינטרנט והסלולר משנים את תפישתנו. המרחב הדיגיטלי הופך להיות כמו תכנית ריאליטי, כשסט הציפיות שלנו חי את הרגע (אם זה לא כאן ועכשיו – אז זה לא קיים). החיבור בסגנון ה-Followers של twitter מאפשר יידוע אוטומטי לחברים ולשאר העוקבים ומוסיף ממד חדש בו התנועה אחרי אנשים היא רלוונטית יותר מתנועה אחר שייכות למותגים וצריכתם. אנחנו מחפשים חוויות אמוציונאליות והיכולת לחבר תכנים שונים בהקשרים שונים, חזקה יותר מסיפור מותגי אחד.
השינוי בהרגלים אינו מבוסס שיווק תלוי-מקום, אלא הוא רחב יותר וקשור להתפתחות הטכנולוגיות המשנות את הציפיות והופכות את הדיגיטל לשידור חי אחד גדול (עד לא מזמן זכרנו בע"פ מספרי טלפון, כיום הסלולר עושה זאת בשבילנו, ומפנה  את מוחנו לדברים אחרים).

כתוצאה מהטכנולוגיה גם הצרכים משתנים: סיפור המותג מועם וסיפור החברים שלי מואץ. הצורך הוא במידע אינסטנט (אם לא קיבלנו אותו מיד עולה תחושת החמצה, הרי משהו כן קורה במקום אחר). הצורך בסף ריגוש גבוה – כדי להרגיש חיים ותוססים, לצד הצורך בהתנתקות – להתחבא מזרם החיים הבלתי פוסק, וכמובן, הצורך בשליטה – להתחבר ולהתנתק לזרם מתי שרק רוצים.

פרט מתוך עבודה של נטעלי אלוני

אז איך זה משפיע על מיתוג, שיווק ופרסום? האם בכלל יש טעם לדבוק עדיין במבנה המסורתי והבסיסי של הסיפור? האם יש טעם לבצע סגמנטציות ופילוחים סטנדרטיים? האם הפעולה או תחום העניין בזמן אמת, אינו מכתיב התייחסות אחרת? האם יש טעם לנסות ולהבין את האינדיווידואל? האם תבניות הפעולה של: להקה, קבוצה, שבט, אינן חשובות יותר?

את השאלות האלו ובעיקר את האחרונה ננסה לברר עם מומחים בתחום, המשיכו לעקוב (:

תגובה אחת   קטגוריות: אינטרנט, אירועים, ווב2.0, ווידג'ט, וידאו, זהות, חברה, כללי, מחקרים, פרסום ו שיווק

כמו בשנה החולפת, הנה סיכום הדברים שאהבנו במיוחד מאת האנשים שעשו
ל-Feelternet את 2008 (שימו לב, כוחנו כמעט הוכפל… ).
סדר ההופעה על פי FIFO. שנה טובה!

אמיתי גלעד

בסרט: ואלס עם באשיר (כשבמאי, מאייר ואנימטור הכי טובים בארץ נפגשים. אוסקר?)
בספר: זיהוי תבניות, ויליאם גיבסון  (סופר מד"ב, לראשונה בספר המתרחש בהווה)
בטלויזיה: מקום לדאגה, True blood (טראש מצוין  של אלן בול)
ברשת: Motionographer
בקמפיין: סניקרס
במוזיקה: MGMT (בנאלי, יודע, אז מה?)

/

/

טל פרגמנט

בסרט: ואלס עם באשיר, ארי פולמן
בספר: מוטי, אסף שור
בטלויזיה: Mad Men; Dexter; 30Rock
במופע: אסף אבידן והמוג'וס, בארבי
בגאדג'ט: iphone 3G (!!!)
במוזיקה: A Hundred Million Suns – Snow Patrol For Emma, Forever Ago – Bon Iver
ברשת: Netvibes (כן, שוב)
באמנות: Rothko@Tate Modern
במחול: להקת אלווין איילי במשכן

/

/

מאיר סדן

בסרט: זה ייגמר בדם, פול תומס אנדרסון
בספר: הידרומניה, אסף גברון
בטלויזיה: Mad Men
במופע: FURO בת שבע לאוהד נהרין
באמנות: תערוכת בוגרים של בצלאל
בקמפיין: בנק דיסקונט שישי בשוק, ושישי בערב
ברשת: דורבנות
בפינוק: שד' רוטשילד עם חברים ובקבוק קאווה מ-La Champa

/

/

אור ארנסט

בסרט: עד שהשטן יידע, סידני לומט (בזכות פליפ ס.הופמן)
בספר: הסופים – אנתולוגיה, שרה סבירי
בטלויזיה: הפמלייה, ועוד מהחומר הזה
במופע: Eatliz בלבונטין
בוידאו-ארט: המהומה האחרונה קב' AES+F, מוזאון ת"א
במיצג: מאחורי ומצדדי, אסנת רבינוביץ' בבית האמנים
ברשת: Collective; הצופהָ
במוזיקה: בשדות, גבריאל בלחסן (ישן) עמית ארז (חדש)

/

/

אודי ארנסט

בסרט: בולט, כריס ויליאמס, ביירון הווארד  (היפ הופ במבי)
בספר: והיום איננו כלה, צ'ינגיס אייטמטוב (כן, רק עכשיו )
בטלויזיה: Heroes (קומיקס במיטבו)
במופע: WHY, דניאל עזרלו במשכן (בזכות המולטימדיה)
באמנות: פרפורמליזם, הלנה רובינשטיין (הרנסנס חוזר)
בקמפיין: דב חנין (אבל הצבעתי חולדאי)
בטכנולוגיה: Dapper (כי פרסום הוא גם אינפורמציה)
ברשת:  The Daily Beast; The Huffington post (מתי בישראל?)

/

/

אלון אבנת

בסרט: ואלס עם באשיר, א. פולמן
בספר: רודף העפיפונים, חאלד חוסייני
במופע: פול מקארתני, פארק הירקון
בטלויזיה: מדינת היהודים, ערוץ 1 (ש.ח)
בהצגה: המלט, הקאמרי
בספקטקל: אירוע פתיחת האולימפיאדה בביג'ין

/

/

דודו כהן

בספר: ובחרת בחיים, מדרשים וביאורים על בראשית ושמות
במופע: עמיר בניון, עומד בשער
בטלויזיה: משעל חם
ברשת: TGspot
בסלולר: Gmail
במוזיקה: דברי, עלמה זהר

/

/

נירו טאוב

בסרט: ואלס עם באשיר, א. פולמן
בספר: שמשון, זאב ז'בוטינסקי
במופע: מסע אל תום האלף עפי א.ב. יהושע, האופרה הישראלית, במשכן
בטלויזיה: האח הגדול
באמנות: התרוקנות, אוסף דורון סבג, מוזאון ת"א
במוזיקה: הסליל, מטרופולין
ברשת: cubeecraft

6 תגובות   קטגוריות: אירועים, וידאו, זהות ו כללי

מחשבות על אטלנטיס החדשה 

פרנסיס בייקון, מי שחיבר את "אטלנטיס החדשה", שאף לחברה מתוקנת, אוטופית, נקייה.
"ידע הוא כוח", הוא משפט שחקק כבר במאה ה-17, כשהמדעים החלו צעדיהם הראשונים לקראת ניתוק מהפילוסופיה, וזו האחרונה השתחררה לא מכבר מצילה של הדת.  

באטלנטיס החדשה – אספו ידע ומיינו אותו. ערכו ניסויים אמפיריים, חקרו, הגיעו למסקנות ובעיקר שאפו להכרת הטבע באורח אמיתי וללא ספקות. אבל ספק, כידוע, הוא מוצר בילט-אין בטבעו של האדם, ובמהותו יקר ערך, מוביל להתמיד בחידושים, בכפירה ובהפרכות, וכמעט תמיד מצליח להגיע לאיזה גילוי אמיתי (לפחות עד לבואה של תיאוריה חדשה). בייקון רצה לבער את הבערות, האמונות התפלות, והניחושים, ולשפר את איכות חיי כל התושבים שלוקחים חלק פעיל בבניית החברה. ובכל זאת יש משהו עוכר שלווה בבית שלמה (היכל החכמה שנבנה באטלנטיס). אמנם הידע המצטבר מנוצל לטובת האדם, ויש לו הרבה מסננים (יחס ישיר בין מחקר ואיכות חיים, מחקר בלתי תלוי, מבנה היררכי וכיוב'), אבל אני מניחה (בייקון לא סיים את הספר) שגם באוטופיה הזו, תוך כמה שנים על היבשת, וכוח הידע יכול היה להיתרגם גם למימדים מפחידים יותר – שבסופו של דבר היו מכחידים את החזון. 

נדמה שבפייסבוק, אפשר להתחקות אחר השתלשלות הטבע האנושי. כי בדומה לאטלנטיס, גם כאן מתיישבים חדשים רואים במקום את ביתם ומגבשים בו עקרונות לחיי שיתוף, וגם כאן יש מפעל אחד שכולם מזינים אותו, ובדומה לבייקון, גם הידע כאן ניתן לכולם והוא מתועל לטובת האדם ולצרכיו. אבל, בניגוד לאוטופיה, הרשת לא מנוהלת באופן היררכי וערכי, וכבר ראינו את הביקון (של פייסבוק), חורג – בהופכו כוח פרודוקטיבי חיובי לכוח מאיים. 

ידע הוא כוח. הוא גם כוחני. לאורך ההיסטוריה הכוח הזה שימש קבוצה קטנה של אנשים – על האינטרסים (כנסיה), ועל האידיאלים (קומוניזם) שלהם – לטוב ולרע. לא נפטרנו מהדואליות הזו, והשאלה היא רק גובה המחיר שנשלם. אזרחי פייסבוק, בעטו בביקון, בגרסתו הלא מעובדת, והצליחו להשיב את הסדר בממלכה. אבל מחר הפעילים ישכחו על מה היתה המהומה ויירדמו בשמירה. כן, זה גם טבע אנושי שמקנן בנו.

שמרני ככל שזה ישמע, לא באמת השתנינו. נחמד לנו לחשוב שביטול אליטת כוח אחת והעברתו להמונים, הוא המעשה ההפוך (ולכן גם הנכון), אבל האמת היא, שהכוח שההמון צובר, מסוכן בדיוק כמו כל הגמוניה אחרת (ואעז ואומר שאפילו יותר, משום שקבוצה קטנה קל לזהות ולמרוד בה, אבל משהו ערטילאי כמו "כולם", הוא הרבה יותר טריקי). 

גם האטלנטיס הזו תשקע יום אחד, והיא תגרוף עמה את "חכמת ההמון", את "שיטת המִדרוג", וה"שיתוף". אך אל דאגה, כמאמר הפולקלור, היבשת  הזו צפה אחת ל-100 שנה.

תגובה אחת   קטגוריות: אינטרנט, אירועים, זהות, חברה ו כללי

בואו בהמוניכם!

0 תגובות   קטגוריות: אירועים