Via Oren Ben Aderet רעיון גאוני שאף אחד עוד לא חשב עליו יכול לעלות גרושים – אבל שווה הרבה (וכסף לא מודד הכל בחיים…).

לכבוד ט"ו בשבט 2010 השקנו את יצורי היער החדשים של קק"ל – שומשום חובב האתגרים, צחי הטייל העצלן, לילי המעופפת, בומבה הסקרן ועל כל החבורה מנצח המדריך יערון.

על האיורים המקסימים אחראי מתן ליברמן ויש גם מיניסייט מושקע ששוה לבקר בו!

ביום שישי ראיתי את להקת המחול – Hubbard Street Dance Chicago במשכן האופרה בת"א. אז נכון שזוג כרטיסים עולה 500 ש' ונכון שאנחנו גרים 10 דקות משם וגם נכון שבאותו היום סתם התבטלנו בבית – עדיין, עם פתיחת ארובות השמיים, כשלנו בתזמון ואיחרנו ברבע שעה! מה שגרר את דחיפתנו ליציע של היציע, נפילה לא מסוגננת על גבר מגונדר, והרבה שששש… מסביב. מזל שההפסקה הראשונה הפציעה כעבור עשר דקות שאותה ניצלנו לחזור למושבים המקוריים (והסופר-מצויינים) שהיו לנו.

הלהקה – מדהימה, הטכניקה – לא רואים דברים כאלו: השורשים נטועים עמוק במחול הקלסי המוקפד, האלגנטי ושהלוקח עצמו ברצינות רבה (מידי), והזרועות שלוחות אל המחול המודרני העכשווי מלא המעוף והטבול בניצני הומור מתוחכם.
החלק הראשון (שראינו רק את סופו וממרחקים) היה מר-מתוק, עם מוזיקה של מנדלסון ומונטוורדי וקטעים מהפנטים ביופיים, הקטע האמצעי אמנם הציג את כל טווח התנועה שיכול להיות לרקדן אך שעמם בחוסר ייחוד, ובשלישי – פרצה שמחת בית השואבה עם מקצבים ערביים-צפון אפריקאיים המוכרים לאוזן הישראלית. הנה סרטון.

יפה – אין מה לומר, אבל ככל שהמופע התקדם התגנבה התחושה שאחרי היכולות הגבוהות נשארים מרוקנים. המחול לא מצליח להמריא ולסחוף. ולמה? אולי כי החיים בשיקגו ממש טובים, וכידוע במקום ממש טוב – הייאוש נעשה ממש נוח. הלהקה עושה הכל, ומתנסה במאה סגנונות אבל היא לא אומרת כלום, לא מרגישים עמוד שדרה.
הם רוקדים יפה – אבל הם לא רוקדים מהבטן
הם רוקדים נכון – אבל הם לא רוקדים אמיתי
אין מה לעשות, כשאין ללהקה אמת משלה – זה מורגש.
נראה לי שאני מעדיפה קצת חספוס, קצת טעויות, קצת "לא גמור", קצת התרסקות על הבמה, על פני 100% אסתטיקה נכונה ישר לפנים. אבל היה יפה! יפה מאד אפילו!

פורטוגל מארחת זה השנה השניה את פסטיבל OFFF למדיה ותרבות דיגיטלית. הפסטיבל מיועד למעצבים ואמנים דיגיטליים ומביא את השמות הגדולים בתחומים אלה – החל מותיקים כגון פולה שר ונוויל ברודי, עד כאלה המיוחסים לדור החדש – ג'ושוע דייויס, למשל.

היום הראשון נפתח בלא מעט תקלות. זוהי הפעם הראשונה שהפסטיבל מתארח באוריאס, פרבר מקסים ושקט של ליסבון, קרוב לשפת הים. נדמה שהמקום בהחלט מסוגל להחזיק אפילו יותר מ-4,000 מבקרי האירוע, אך נראה שהצוות עצמו לא היה מוכן מנטאלית לספוג כמות כזו של אנשים, והתורים הארוכים נסחבו במהלך כל שעות הבוקר, אל תוך הצהריים. באיחור של שעה וחצי נפתחה המצגת הראשונה של הפסטיבל ע"י נוויל ברודי, שהתלונן על האקוסטיקה הנוראית באולם הראשי, שההד בו שכפל את קולו כך שאפילו הוא לא היה מסוגל להקשיב לעצמו.

על אף התקלות הראשונות האלה, יומו הראשון של פסטיבל OFFF נראה מבטיח ביותר, ועל פניו היה מוצלח. רשימת מציגים מעניינים ומעוררי השראה עלתה היום – אמנם נוויל ברודי לא חידש בהרבה, והיווה פתיחה מנומסת כשסגר ואמר "אני, כמוכם, מצפה ללמוד מהאנשים שיציגו כאן", אך הבאים אחריו סיפקו את הסחורה.

לצערנו פספסנו את מולטיטאץ' ברצלונה כשבחרנו ללכת לאכול ארוחת צהריים, אבל המיצג שלהם – Multitouch Space Invaders – יהיה זמין לקהל במשך כל ימי הפסטיבל; המעצב-מתכנת קרסטן שמידט הציג מספר עבודות אמנות-גנרטיבית מקסימות ושובות לב; קבוצת העל United Visual Artists הביאו כמה דוגמאות מרתקות מהפורטפוליו שלהם, כמו קטעי הוידאו שיצרו למופעים של מאסיב אטאק והכמיקל בראדרס, יחד עם כמה פרוייקטים ניסיוניים שחלקם אף לא הגיעו לידי מימוש; עמית פיטרו וג'יימס פאטרסון הציגו כמה פרוייקטים בתחום הציור שהשאירו אותנו פעורי-פה, למשל ה-Sonic Wire Sculpture; כריס מילק, במאי הקליפים הוורסטילי, סגר את הערב עם מספר קליפים שביים, בין השאר ל-U2 ולקנייה ווסט.

איכזבה אותנו הפרזנטציה של ג'ייסון ברוג'ס, שעשה רושם של אדם כריזמטי וסוחף, אך עם זאת הציג את הפרוייקטים באופן שהדגים כמה הכוונה מאחוריהם שטחית ומלאכותית. עבודותיו החווירו במיוחד לאור העובדה שהציג אחרי קרסטן שמידט ולפני UVA.

חוץ מההרצאות, ניתן היה לחזות במופעי מוסיקה אלקטרונית בחלל נפרד, לרכוש יצירות אמנות ומוצרים מעוצבים בבזאר ולחוות מגוון של מיצבים דיגיטליים (מולטיטאץ' ברצלונה כאמור, אך גם מוצרי קונספט חדשים של מיקרוסופט, שהציגו את השולחן האינטראקטיבי שלהם בשיתוף עם נוקיה, ומשטח ציור ציבורי שהקרין ציורים של הקהל על מסך אינטראקטיבי רחב. כמו כן, במהלך ההרצאות ניתן לשאת את העיניים לתקרה ולקרוא "משאלות טוויטר" שהביעו משתתפים באירוע.

קונספט הפסטיבל, Fail Gracefully, שפאנל המוקדש לנושא זה יתקיים בשבת, גרם למציגים להוציא מהבוידעם עבודות שונות ש"נכשלו" בדרכים שונות, למשל נדחו ע"י הלקוח; מקריאת ההקדמה בנושא בקטלוג הפסטיבל, נראה שהמציגים מעדיפים להסתכל על הנושא באופן מילולי, בעוד שמושג ההיכשלות בא לידי ביטוי לאו דווקא בכשלונות הוודאיים שלנו, אלא דווקא בעבודות הטובות יותר שלנו – שלעתים "נכשלות" בכך שאנשים מסוימים אינם מבינים אותן, כאשר הן יוצאות מקונטקסט או כאשר הן מוצגות באמצעים לא מתאימים.

היה מעניין לראות מיהם כל אלפי האנשים שהזמינו כרטיסים. להערכתנו, מדובר ברוב מקומי של סטודנטים (המבלים את חופשת האביב שלהם בשבוע זה), אך שמחנו לראות אנשים מכל העולם – פולין, קוריאה, ארה"ב…

חוץ מזה – ליסבון האביבית מדליקה, האווירה צעירה ומחשמלת ויש הרבה מה לראות ולעשות. צ'או!

חברת המחקר פורסטר פרסמה מחקר על עתיד הווב החברתי.
פורסטר מחלקת את התפתחות האינטרנט החברתי ל-5 תקופות (חלקן חופפות).

1. תקופת הגדרת הפרופיל האישי וביסוס מערכות יחסים עם מעגלי חברים ושיתוף קבצים

2. תקופת הפונקציונליות: רשתות חברתיות מתפקדות כמערכות הפעלה (פייסבוק קונקט)

3. תקופת החוויה החברתית: כל שימוש או פעולה בדיגיטל תשולב עם יכולות חברתיות

4. תקופת ארכיטקטורת מידע שונה: מידע שיגיע דרך הקשרים חברתיים וקונטקסטואליים

5. תקופת הכלכלה החברתית: הכוח עובר מהמותגים לקהילות המשתמשים, מה שישפיע
על קבלת החלטות הקניה וצריכת המוצרים

עבור חברות המותגים ממליץ המחקר:

1. כבר לקראת סוף השנה אנו חווים את התקופה השלישית, לכן על החברות ליישם בתוכנית העבודה גישה והבנה של המוטיווציה החברתית תוך שימת דגש על בניית קהילה סביב נושא או שירותים שונים

2. שקיפות, אמינות, נתינה, יצירת ערך, שירותיות, אחריות חברתית. אלו הם חלק מהערכים שהחברות חייבות לאמץ לקראת שיטות הפצת המידע החדשות לקהילות ולמדיה החדשה של רשתות חברתיות

3. על החברה להתמקד במעורבים ובמזדהים מבין לקוחותיה. הם הגרעין המשפיע על לקוחות פוטנציאלים, על תפישת ערך המותג ועל הרכישות

4. מערכות המידע בארגונים, חייבות להתאים עצמן ולהיפתח לווב החברתי. מערכות קשרי לקוח אינטגרטיוויות לפלטפורמות חברתיות, יוסיפו מידע על צרכי הלקוח ובהכרח ישפרו את ההנעה לפעולה, כנ"ל לגבי מערכות לניהול תוכן החייבות להיפתח לפלטפורמות החברתיות לשיתוף מידע ולניצול התוכן לשימושים שונים ובקונטקסטים שונים

5. נפץ את פורטל החברה. תן לתכנים שלך להגיע ללקוחות בניגוד למרדף  אחר הלקוחות שאתה מנהל היום ובניגוד לתפישה שהלקוחות יגיעו אליך, תאפשר לתכניך להיות מופצים ומשולבים בקהילות שונות המתקיימות בווב החברתי וצמאות לתוכן ולמידע שלך. המידע יהפוך להיות רלוונטי בקונטקסט הנכון ויועצם על ידי המוטיווציה החברתית והשימוש שעושה הקהילה במידע. אותם קהילות נמצאות בהכרח ברשת החברתית ולא מתרכזות מסביב לפורטל החברה שלך – לכן תתארח שם- היכן שהקהל הטבעי שלך נמצא.

*המחקר הסתמך על ראיונות עם 24 חברות מובילות בווב החברתי

Research isn’t done in a vacuum, that’s why we conducted qualitative research to find out what we should come to expect. We came to these conclusions based on interviews with executives, product managers, and strategists at the following 24 companies: Appirio, Cisco Eos, Dell, Facebook, Federated Media Publishing, Flock, Gigya, Google (Open Social/stack team), Graphing Social Patterns (Dave McClure), IBM (SOA Team), Intel (social media marketing team), KickApps, LinkedIn, Meebo, Microsoft (Live team), MySpace, OpenID Foundation (Chris Messina), Plaxo, Pluck, Razorfish, ReadWriteWeb, salesforce.com, Six Apart, and Twitter.

המאבק כנגד תאונות הדרכים תמיד היה היסטרי. כן, מוות = היסטריה ולכן באמת, כל חלום יכול להסתיים באסון. אם אפשר לראות קרביים מרוטשים מתחת למשאית סמיטריילר – שנבין טוב-טוב מה זה סכנה – מצוין! . לא משנה שמחקרים מראים שעיסוק אובססיבי באלימות מוביל אותנו להתנהגות אלימה (כן, ספירת גופות בתחילת כל מהדורת חדשות מלבה מוות), לא משנה שהפרסום זול וגס לב, מה שמטריד אותי זה המגמה של השנים האחרונות לא להניח לילדים שלנו לחצות את הכביש לבד.

בהתחלה טענו: ילד בן 7 – לא חוצה את הכביש לבד

אח"כ עברו לילד בן 8 – לא חוצה לבד

היום, נטפלו לבני 9 – גם הם, מסתבר, לא חוצים את הכביש לבד

חוששתני שעוד זמן לא רב ונאלץ להעביר ילדים מדרובים בני 17 את הכביש. ומה שמציק לי זה צמצום פער השנים בין חציית כביש לבד לבין הרישיון להרוג ערבים במלחמות ישראל המוצדקות והאין-בריראיות שלנו. ובהספדים: "רק לפני שלושה חודשים שלחנו אותו לחצות כביש לבד, והנה, אמש מצא את מותו בקרב", וגם כותרת בידיעות – "הורים מכים על חטא: שחררנו את הרסן מוקדם מדי, כבר בגיל 16 חצה כביש לבדו. היום הוא מדבר לראשונה על הפחדים".

הצורך במבנה סיפורי נובע בעיקר מתפישת המוח האנושי את מימד הזמן: התחלה-אמצע-סוף. המבנה הליניארי מספק תחושת סדר והיגיון ומקנה לנו ביטחון. אבל, האם לנצח נועדנו להזדקק לסיבה ולמסובב? האם לנצח נועדנו למבנה פעולה הישרדותי החוזה את הצפוי (והבלתי צפוי)?
מה יקרה אם נחרוג מהחושים האחראים לקלט, ונעמיס עליהם עוד שלוחות המזרימות עומס של מידע בזמן אמת? האם נוכל לייצר הקשרים? האם המוח יפנה את הצורך בהזדקקות אל העבר או הפחד מהעתיד למבנה פעולה שונה?

האינטרנט והסלולר משנים את תפישתנו. המרחב הדיגיטלי הופך להיות כמו תכנית ריאליטי, כשסט הציפיות שלנו חי את הרגע (אם זה לא כאן ועכשיו – אז זה לא קיים). החיבור בסגנון ה-Followers של twitter מאפשר יידוע אוטומטי לחברים ולשאר העוקבים ומוסיף ממד חדש בו התנועה אחרי אנשים היא רלוונטית יותר מתנועה אחר שייכות למותגים וצריכתם. אנחנו מחפשים חוויות אמוציונאליות והיכולת לחבר תכנים שונים בהקשרים שונים, חזקה יותר מסיפור מותגי אחד.
השינוי בהרגלים אינו מבוסס שיווק תלוי-מקום, אלא הוא רחב יותר וקשור להתפתחות הטכנולוגיות המשנות את הציפיות והופכות את הדיגיטל לשידור חי אחד גדול (עד לא מזמן זכרנו בע"פ מספרי טלפון, כיום הסלולר עושה זאת בשבילנו, ומפנה  את מוחנו לדברים אחרים).

כתוצאה מהטכנולוגיה גם הצרכים משתנים: סיפור המותג מועם וסיפור החברים שלי מואץ. הצורך הוא במידע אינסטנט (אם לא קיבלנו אותו מיד עולה תחושת החמצה, הרי משהו כן קורה במקום אחר). הצורך בסף ריגוש גבוה – כדי להרגיש חיים ותוססים, לצד הצורך בהתנתקות – להתחבא מזרם החיים הבלתי פוסק, וכמובן, הצורך בשליטה – להתחבר ולהתנתק לזרם מתי שרק רוצים.

פרט מתוך עבודה של נטעלי אלוני

אז איך זה משפיע על מיתוג, שיווק ופרסום? האם בכלל יש טעם לדבוק עדיין במבנה המסורתי והבסיסי של הסיפור? האם יש טעם לבצע סגמנטציות ופילוחים סטנדרטיים? האם הפעולה או תחום העניין בזמן אמת, אינו מכתיב התייחסות אחרת? האם יש טעם לנסות ולהבין את האינדיווידואל? האם תבניות הפעולה של: להקה, קבוצה, שבט, אינן חשובות יותר?

את השאלות האלו ובעיקר את האחרונה ננסה לברר עם מומחים בתחום, המשיכו לעקוב (:

כמו בשנה החולפת, הנה סיכום הדברים שאהבנו במיוחד מאת האנשים שעשו
ל-Feelternet את 2008 (שימו לב, כוחנו כמעט הוכפל… ).
סדר ההופעה על פי FIFO. שנה טובה!

אמיתי גלעד

בסרט: ואלס עם באשיר (כשבמאי, מאייר ואנימטור הכי טובים בארץ נפגשים. אוסקר?)
בספר: זיהוי תבניות, ויליאם גיבסון  (סופר מד"ב, לראשונה בספר המתרחש בהווה)
בטלויזיה: מקום לדאגה, True blood (טראש מצוין  של אלן בול)
ברשת: Motionographer
בקמפיין: סניקרס
במוזיקה: MGMT (בנאלי, יודע, אז מה?)

/

/

טל פרגמנט

בסרט: ואלס עם באשיר, ארי פולמן
בספר: מוטי, אסף שור
בטלויזיה: Mad Men; Dexter; 30Rock
במופע: אסף אבידן והמוג'וס, בארבי
בגאדג'ט: iphone 3G (!!!)
במוזיקה: A Hundred Million Suns – Snow Patrol For Emma, Forever Ago – Bon Iver
ברשת: Netvibes (כן, שוב)
באמנות: Rothko@Tate Modern
במחול: להקת אלווין איילי במשכן

/

/

מאיר סדן

בסרט: זה ייגמר בדם, פול תומס אנדרסון
בספר: הידרומניה, אסף גברון
בטלויזיה: Mad Men
במופע: FURO בת שבע לאוהד נהרין
באמנות: תערוכת בוגרים של בצלאל
בקמפיין: בנק דיסקונט שישי בשוק, ושישי בערב
ברשת: דורבנות
בפינוק: שד' רוטשילד עם חברים ובקבוק קאווה מ-La Champa

/

/

אור ארנסט

בסרט: עד שהשטן יידע, סידני לומט (בזכות פליפ ס.הופמן)
בספר: הסופים – אנתולוגיה, שרה סבירי
בטלויזיה: הפמלייה, ועוד מהחומר הזה
במופע: Eatliz בלבונטין
בוידאו-ארט: המהומה האחרונה קב' AES+F, מוזאון ת"א
במיצג: מאחורי ומצדדי, אסנת רבינוביץ' בבית האמנים
ברשת: Collective; הצופהָ
במוזיקה: בשדות, גבריאל בלחסן (ישן) עמית ארז (חדש)

/

/

אודי ארנסט

בסרט: בולט, כריס ויליאמס, ביירון הווארד  (היפ הופ במבי)
בספר: והיום איננו כלה, צ'ינגיס אייטמטוב (כן, רק עכשיו )
בטלויזיה: Heroes (קומיקס במיטבו)
במופע: WHY, דניאל עזרלו במשכן (בזכות המולטימדיה)
באמנות: פרפורמליזם, הלנה רובינשטיין (הרנסנס חוזר)
בקמפיין: דב חנין (אבל הצבעתי חולדאי)
בטכנולוגיה: Dapper (כי פרסום הוא גם אינפורמציה)
ברשת:  The Daily Beast; The Huffington post (מתי בישראל?)

/

/

אלון אבנת

בסרט: ואלס עם באשיר, א. פולמן
בספר: רודף העפיפונים, חאלד חוסייני
במופע: פול מקארתני, פארק הירקון
בטלויזיה: מדינת היהודים, ערוץ 1 (ש.ח)
בהצגה: המלט, הקאמרי
בספקטקל: אירוע פתיחת האולימפיאדה בביג'ין

/

/

דודו כהן

בספר: ובחרת בחיים, מדרשים וביאורים על בראשית ושמות
במופע: עמיר בניון, עומד בשער
בטלויזיה: משעל חם
ברשת: TGspot
בסלולר: Gmail
במוזיקה: דברי, עלמה זהר

/

/

נירו טאוב

בסרט: ואלס עם באשיר, א. פולמן
בספר: שמשון, זאב ז'בוטינסקי
במופע: מסע אל תום האלף עפי א.ב. יהושע, האופרה הישראלית, במשכן
בטלויזיה: האח הגדול
באמנות: התרוקנות, אוסף דורון סבג, מוזאון ת"א
במוזיקה: הסליל, מטרופולין
ברשת: cubeecraft

מחשבות על אטלנטיס החדשה 

פרנסיס בייקון, מי שחיבר את "אטלנטיס החדשה", שאף לחברה מתוקנת, אוטופית, נקייה.
"ידע הוא כוח", הוא משפט שחקק כבר במאה ה-17, כשהמדעים החלו צעדיהם הראשונים לקראת ניתוק מהפילוסופיה, וזו האחרונה השתחררה לא מכבר מצילה של הדת.  

באטלנטיס החדשה – אספו ידע ומיינו אותו. ערכו ניסויים אמפיריים, חקרו, הגיעו למסקנות ובעיקר שאפו להכרת הטבע באורח אמיתי וללא ספקות. אבל ספק, כידוע, הוא מוצר בילט-אין בטבעו של האדם, ובמהותו יקר ערך, מוביל להתמיד בחידושים, בכפירה ובהפרכות, וכמעט תמיד מצליח להגיע לאיזה גילוי אמיתי (לפחות עד לבואה של תיאוריה חדשה). בייקון רצה לבער את הבערות, האמונות התפלות, והניחושים, ולשפר את איכות חיי כל התושבים שלוקחים חלק פעיל בבניית החברה. ובכל זאת יש משהו עוכר שלווה בבית שלמה (היכל החכמה שנבנה באטלנטיס). אמנם הידע המצטבר מנוצל לטובת האדם, ויש לו הרבה מסננים (יחס ישיר בין מחקר ואיכות חיים, מחקר בלתי תלוי, מבנה היררכי וכיוב'), אבל אני מניחה (בייקון לא סיים את הספר) שגם באוטופיה הזו, תוך כמה שנים על היבשת, וכוח הידע יכול היה להיתרגם גם למימדים מפחידים יותר – שבסופו של דבר היו מכחידים את החזון. 

נדמה שבפייסבוק, אפשר להתחקות אחר השתלשלות הטבע האנושי. כי בדומה לאטלנטיס, גם כאן מתיישבים חדשים רואים במקום את ביתם ומגבשים בו עקרונות לחיי שיתוף, וגם כאן יש מפעל אחד שכולם מזינים אותו, ובדומה לבייקון, גם הידע כאן ניתן לכולם והוא מתועל לטובת האדם ולצרכיו. אבל, בניגוד לאוטופיה, הרשת לא מנוהלת באופן היררכי וערכי, וכבר ראינו את הביקון (של פייסבוק), חורג – בהופכו כוח פרודוקטיבי חיובי לכוח מאיים. 

ידע הוא כוח. הוא גם כוחני. לאורך ההיסטוריה הכוח הזה שימש קבוצה קטנה של אנשים – על האינטרסים (כנסיה), ועל האידיאלים (קומוניזם) שלהם – לטוב ולרע. לא נפטרנו מהדואליות הזו, והשאלה היא רק גובה המחיר שנשלם. אזרחי פייסבוק, בעטו בביקון, בגרסתו הלא מעובדת, והצליחו להשיב את הסדר בממלכה. אבל מחר הפעילים ישכחו על מה היתה המהומה ויירדמו בשמירה. כן, זה גם טבע אנושי שמקנן בנו.

שמרני ככל שזה ישמע, לא באמת השתנינו. נחמד לנו לחשוב שביטול אליטת כוח אחת והעברתו להמונים, הוא המעשה ההפוך (ולכן גם הנכון), אבל האמת היא, שהכוח שההמון צובר, מסוכן בדיוק כמו כל הגמוניה אחרת (ואעז ואומר שאפילו יותר, משום שקבוצה קטנה קל לזהות ולמרוד בה, אבל משהו ערטילאי כמו "כולם", הוא הרבה יותר טריקי). 

גם האטלנטיס הזו תשקע יום אחד, והיא תגרוף עמה את "חכמת ההמון", את "שיטת המִדרוג", וה"שיתוף". אך אל דאגה, כמאמר הפולקלור, היבשת  הזו צפה אחת ל-100 שנה.

בואו בהמוניכם!