או.קי זה לא הכי פופולרי לא להתעלף ממד-מן, אבל העונה האחרונה היא הגרועה מכולן
ואם אפשר לאפיין תנועה אומר זאת כך – עונה ראשונה מצוינת, שנייה טובה ומשם צלילה איטית עם כל עונה. למה? כנראה ככה זה כשאנשים מתלהבים מעצמם, זחוחי דעת, מאמינים שסטיילינג סופדרך יעשה בשבילם את העבודה, והכי אבסורד יוצרי הסדרה התחילו להאמין לכל מה שאמרו עליהם ואז מתחילה ההידרדרות: מתיו ווינר וחבורתו התבלבלו לחשוב שהם משרטטים תקופה ואמירה חברתית וכאילו לא די בכך יש להם שאיפות לשרטט את הבורגנות האמריקאית נוסח ייטס (חלון פנורמי, הספר, הספר) ושכחו את הדמויות, המורכבות והפאן. כרגע, הכל על השולחן: הגבר החזיר שמשתמש בנשים כאובייקט (ע"ע מזכירתו של דרייפר שקרסה אחרי שזיין והתעלם. הו, מסכנות הנשים, הו ההחפצה), הילדה שנתפסה מאוננת ונשלחת לפסיכיאטר (הו, המיניות, הו, ההדחקה), דרייפר שעל הדרך מנסה להשחיל צעירה בת 18 בגרסת "יבוא לך דינה, יבוא לך" (הו, הנעורים?), ויש עוד הרבה דוגמאות – למעשה הסדרה סובלת מפומפוזיות יתר ומאנכרוניזם קשה, דמויות שטוחות, שנואות, לא מעניינות ומשמשות רק כהמחזה ל"כך היינו ותראו איך השתפרנו ואיזה מזל שאתם לא חייתם בתקופה הזאת". המממ, סליחה, אנחנו מדברים על תחילת שנות ה-60 ויש עוד מגמות שמתחילות לבעבע בחברה האמריקאית והרבה יותר מעניין לתת להן גם ביטוי (כן, מסיבה אחת שפגי מגיעה אליה עדיין לא עושה את זה). או.קי. אז מה יש לנו? גברים נצלנים זבל נשים קורבן. אגב, אם בגברים יש את המיוסר, האופורטוניסט חדל האישיים, המוכשר, הנהנתן, המבוגר האחראי, הרי שאצל הנשים יש את זאת שמשתמשת במיניות שלה וזאת שמדחיקה אותה. אה, כן, ויש גם את האישה על סף התמוטטות עצבים שעדיין חופרת לגרוש שלה ועדיין מתייחסת נורא ואיום לילדים (הו, האמהות – איזה כיף לנו שהמודל השתנה ואנחנו מה-זה מרוצים מעצמנו שאנחנו במאה ה-21).
חבל שבמקום לדקלם הם לא נשארו סדרה מדליקה של עונה ראשונה-שנייה. באחד הפרקים שם יש דוגמה מצוינת לכל ההיעדר בעונה האחרונה: דרייפר נופש איפשהו עם צעירה ומשפחתה ובתוך כך נחשף – אולי לראשונה – למתירנות האירופאית, למיניות המשוחררת, לתחושה שיש עוד משהו שקורה מעבר לים ובלי משים חודר לאט אל תוך התרבות הפוריטנית ממנה הוא יצא. במשרד, במקביל, מגיעים שני קופירייטרים חדשים מאירופה. כשהחבר'ה במשרד מסתלבטים על אחד מהם שמגלה עניין בפגי הא-מינית, הוא בקלילות מרגיע אותם ובמבטא צרפתי (אם אני זוכרת נכון) מגחך: "הו, לא, מה פתאום, אי אם א-הומוסקשואל". הבנים משתתקים (גם המודחק שבחבורה) בבהלה, כולם שם הריחו את הניחוח הזר הזה, המסוכן, שחדר לפתע למשרד הצבוע שלהם וערער על תפיסת עולמם. גם דרייפר וגם אנשי המשרד לשנייה הבינו שהם תוצר מקומי-קטן-סגור של חברה שמרנית נוקשה ושיש שם בחוץ עוד משהו שעומד לאיים עליהם. אכן, אלו רוחות מלחמת המינים והשחרור המיני שעומדות על סיפה של תקופה. בלי לעשות רעש ולהתלהב מעצמם יוצרי הסדרה ניסחו אווירה אותנטית. אם הם היו נאמנים לעצמם ולא משתכרים מתועפות ההערצה – אולי היתה לנו סדרת מופת. בינתיים נסתפק בג'ו (בכל זאת יש לנו רגשות) ובסטיילינג (כנ"ל עם טעם טוב).
ארכיון פוסטים מהקטגוריה 'אופנה'
|
ספט'
8
|
|
אוג'
10
|
כמעט תמיד בשלב כלשהו בסרטים עתידניים הגיחה לה דמות הולוגרמית שהקבילה את פנינו בחמימות צוננת. אם זה בקניון (הציעה לנו מבצעי נופש בקריביים) או בסלון (שיחקה עמנו טניס), היא תמיד עמדה כחזון לחיים מושלמים. אולי משום כך כרטיסי הביקור התלת-ממדיים הללו מעוררים בנו ריגוש מיוחד.
מדובר בכרטיס שעושה שימוש בטכניקה של מציאות מורחבת (אוגמנטציה), ובשעה שאתם שולפים אותו בתום פגישת עסקים מלבבת, הכרטיס קם לתחייה, מעין ייצוג וירטואלי שלנו שמסתובב על השולחן ומפזר אינפורמציה רלוונטית. מלבד אפקט ה-Wow!!! המתבקש הכרטיס יציג את הפרופיל הרותח שלכם בפייסבוק ואת השובך הלוהט שלכם בטוויטר, ועוד ועוד.
גם שוּפוני, גם פרקטי – מה רע?
|
אפר'
5
|
כשציידי ראשים גילו שבהרלם השחורה והזועמת כנופיות רחוב מעבירות את זמנן בחיבור המנוני היפ הופ לוחמניים, הם חייכו לעצמם בשביעות רצון. אין דבר יותר משמח כשמחאה מתחילה לשטוף את הרחובות. מחאה היא פוטוגנית, יודעים הציידים, היא מצטלמת טוב, היא מתלבשת בן זונה, והיא מחכה לספונסרים שיקדמו אותה.
בסדרה האלמותית בוורלי הילס 90210, "המורדים" לבשו מכנסים בכמה מידות גדולות יותר והבוקסרים שלהם בצבצו הרבה יותר מהמקובל. הכובעים מזמן היו הפוכים על הראש, ו-In no time כמו שאומרים, כל ילד לבן ידע ששחור זה הלבן הבא.
ראפ, היפ הופ, וגנגסטה ראפ התחילו להגיח לקדמת הבמה – אבל עם כל חיבוק הממסד, הטקסטים הזועמים באמריקה לא התעדנו, להיפך, כנופיות ניהלו מאבקים בקדמת הבמה וקרב יריות מאחוריה… הטקסט השוביניסטי שכלל שנאת נשים, לבנים, שחורים, קידש את הכסף וסמלי מעמד, והטיף לבלינג-בלינג ובאנג-באנג – בלי בושה, אבל אם מקשיבים טוב-טוב אפשר לשמוע את הפיוט של סנופ דוגי דוג וד"ר דרה. אם הג'ז הביע את מחאת השחור ללא מילים, הפעם המילים היו בקדמת הבמה והם לא התכוונו להתכופף עבור אף אחד – גם לא אם נייקי או אדידס מממנות את הפסטיבל הבא. ככה זה כשיש לך ביצים.
אליטות נולדות או מתנועה של אנשים שעמלו כל חייהם כדי להיבדל מאחרים ולהתקדם בחוגים מסוימים (אקדמיה, צבא, נניח), או מכאלו שהחברה עמלה כל השנים להיבדל מהם (גטו, שיכונים, עיירות פיתוח, נניח). הראשונים קיבלו תו תקן חברתי ואת הערכת המיינסטרים, אבל עם הקבוצה השנייה, מחוגי הרגש השתוללו בקרב המיינסטרים ללא שליטה. והיו שם כמובן את תאגידי הענק שידעו לעשות מזה כסף בזמן…
אבל פה בארץ יש מוקש שמעכב כל תהליך, והסיבה לכך היא (כנראה) הגלותיות שעדיין מושרשת בדי.אן. אי שלנו. אנחנו פחדנים. מילא המיינסטרים אבל גם האליטות פחדניות, וכולם ביחד מגדלים דורות על גבי דורות של חנפים. ואם יש משהו דוחה באומה זו חנופה.
הנה, תראו מה קורה להיפ הופ העברי שלנו, הוא שר הלל לאלוהים, לכמה כיף לחיות ביחד, ואפילו המחאה היא לייט שלא חלילה תעצבן את האוזן. את הראפר הערבי ייהדו, את הצל סילקו, ושב"ק ס' בנויים על ר"ת מהווי צבאי… איפה הטקסטים העצבניים שלא יפזלו לפרחים בצריח? אז נכון, הלבוש והמראה – מדוייקים, המוזיקה אכן פוגעת בלב, אבל המילים? המילים מכוונות לראש, ומשם, כידוע, מקסימום מגיע סיקור תקשורתי, בטח לא מהפכה.
הפחד מוביל לדריכה במקום, לאווירת כאילו. הפחד לא להיכנס לפלייליסט של גלגלצ מנפיק להיטים חלולים, הרצון שהמרצה\בוס\כתב\ יחמיא לך – אינו מקדם יצירה, וערוץ 2 כבר מזמן שיבץ את לוח השידורים על פי מדד הפחד הזה. ובמקום של פחד יש גם אליטות מדומות, וחברה בהקפאה.
אבל כדי שלא נגמור את הפוסט באווירה מדכאה, וגם ניתן טיפים לציידי הטרנדים באשר הם. ניצני המהפכה רוחשים בפרברים הרדומים, במתנסים מזוהמים, במועדוני שוליים מצחינים, ברגע זה ממש, נערים רוסיים מתוסכלים בועטים מכל הלב. החברַה לא רוצה אותם והם לא רוצים אותה בחזרה. במתח הזה בדרך כלל המיינסטרים נשבר ראשון. אז נכון, בדרך למרכז רובם יפלו – כי עם החיבוק מגיע גם הפחד לאבד אותו, אבל פה ושם יסתננו מורדים אמיתיים – כאלו שיורקים לפרצוף של החברה אבל הם מוכשרים שד עד שלמיינסטרים ממש לא יהיה אכפת.
התנועה זורמת. לאט. אבל זה יקרה מתישהו, אתם תראו, אפילו הפחד מתעייף לפעמים.
|
פבר'
26
|
מארק ג'ייקובס הביט מדוכדך בתיקים שהציגו בפניו. עוד פחות משבועיים ימים תוכרז הקולקציה החדשה בתצוגת אופנה חגיגית ושום דבר לא התקרב לחזון שלו.
"אני רוצה לרגש! לא פחות מזה", נזף בדרמטיות אופיינית ופסל את כל הדגמים.
אחת המעצבות הבכירות לא התאפקה וסיננה בתסכול: "בסוף אני אעקור את הלב שלי ואמרח אותו על הבד, זה בטוח ירגש אותו".
ג'ייקובס לא היסס כשנתן לה חצי שעה לפנות את הדברים שלה וללכת הביתה. "עם חוצפה אני יכול לחיות אבל לא עם חוסר עדכנות", הבהיר לעובדיו המופתעים. "אני מתפלא איך היא לא ידעה את זה, כבר אי אפשר לרגש עם לב מדמם, מיאקי עשה את זה בסתיו 2002."
אז איך בכל זאת מצליחים לרגש באווירת ה"היינו-ראינו-חווינו-עשינו"? איך מוצאים את הדבר הקטן הזה שיהווה את ההבדל, שיספק חוויה, שילכוד את תשומת הלב?
השמועה על סיבת הפיטורים עשתה לה כנפיים. מאוחר יותר, כשהתכנסו כל המכובדים – מכתיבי אופנה, עורכי מגזינים ואנשים המרימים ומורידים מותגים בהינף גלגול עיניים - לחזות בתיקים (הסטנדרטים, יש לציין…), הם ראו לפני הכל גאון אקסצנטרי שלא מוכן, אפילו תיאורטית, להעתיק ממתחריו. על המסלול אמנם הוצגו התיקים אבל מעליהם ריחפה בדיחה – וזה מה ששבה את לבם.
מארק ג'ייקובס לא נתן להם תיקים הוא נתן להם נושא שיחה.
אין ספק, השטן אולי לובש פראדה אבל הקלשון – זה האקססוריז שג'ייקובס קיבל לעצב.
יוצרים סיפור. זה כל הבידול.
תגובות אחרונות