הצורך במבנה סיפורי נובע בעיקר מתפישת המוח האנושי את מימד הזמן: התחלה-אמצע-סוף. המבנה הליניארי מספק תחושת סדר והיגיון ומקנה לנו ביטחון. אבל, האם לנצח נועדנו להזדקק לסיבה ולמסובב? האם לנצח נועדנו למבנה פעולה הישרדותי החוזה את הצפוי (והבלתי צפוי)?
מה יקרה אם נחרוג מהחושים האחראים לקלט, ונעמיס עליהם עוד שלוחות המזרימות עומס של מידע בזמן אמת? האם נוכל לייצר הקשרים? האם המוח יפנה את הצורך בהזדקקות אל העבר או הפחד מהעתיד למבנה פעולה שונה?
האינטרנט והסלולר משנים את תפישתנו. המרחב הדיגיטלי הופך להיות כמו תכנית ריאליטי, כשסט הציפיות שלנו חי את הרגע (אם זה לא כאן ועכשיו – אז זה לא קיים). החיבור בסגנון ה-Followers של twitter מאפשר יידוע אוטומטי לחברים ולשאר העוקבים ומוסיף ממד חדש בו התנועה אחרי אנשים היא רלוונטית יותר מתנועה אחר שייכות למותגים וצריכתם. אנחנו מחפשים חוויות אמוציונאליות והיכולת לחבר תכנים שונים בהקשרים שונים, חזקה יותר מסיפור מותגי אחד.
השינוי בהרגלים אינו מבוסס שיווק תלוי-מקום, אלא הוא רחב יותר וקשור להתפתחות הטכנולוגיות המשנות את הציפיות והופכות את הדיגיטל לשידור חי אחד גדול (עד לא מזמן זכרנו בע"פ מספרי טלפון, כיום הסלולר עושה זאת בשבילנו, ומפנה את מוחנו לדברים אחרים).
כתוצאה מהטכנולוגיה גם הצרכים משתנים: סיפור המותג מועם וסיפור החברים שלי מואץ. הצורך הוא במידע אינסטנט (אם לא קיבלנו אותו מיד עולה תחושת החמצה, הרי משהו כן קורה במקום אחר). הצורך בסף ריגוש גבוה – כדי להרגיש חיים ותוססים, לצד הצורך בהתנתקות – להתחבא מזרם החיים הבלתי פוסק, וכמובן, הצורך בשליטה – להתחבר ולהתנתק לזרם מתי שרק רוצים.
פרט מתוך עבודה של נטעלי אלוני
אז איך זה משפיע על מיתוג, שיווק ופרסום? האם בכלל יש טעם לדבוק עדיין במבנה המסורתי והבסיסי של הסיפור? האם יש טעם לבצע סגמנטציות ופילוחים סטנדרטיים? האם הפעולה או תחום העניין בזמן אמת, אינו מכתיב התייחסות אחרת? האם יש טעם לנסות ולהבין את האינדיווידואל? האם תבניות הפעולה של: להקה, קבוצה, שבט, אינן חשובות יותר?
את השאלות האלו ובעיקר את האחרונה ננסה לברר עם מומחים בתחום, המשיכו לעקוב (:









תגובות אחרונות