|
ספט'
25
|
מזמן רציתי להניח את היד על השירים של חזי לסקלי, ועכשיו עם מבצעי 1+1 בצמת ספרים זה ממש משתלם.
"אני רואה את העולם מבעד לצעיף השמיני
שהותירה לי שלומית לאחר שעזבה את העולם.
שבעה היו לחפצים נדושים: בית, כלב,
מכונית, פקעת המבקשת להתפוצץ, ועוד דברים
שאין כל טעם לתארם.
ואלו השמיני מחליף צורות ותכונות.
בלילה הוא כרית המכסה את פני, לפנות בקר הוא שירה
שתפקידה, לפני הכל, להטעות,
ובצהרים – ניר מכתבים"
באר חלב באמצע עיר, חזי לסקלי
כל השירים 1992-1968/ הביא לדפוס: מאיר ויזלטיר, הוצ' עם עובד.
|
ספט'
15
|
כשנמלטים מהחום, מהפיח ומהאור הישראלי המכה ללא רחם אל תוך חללה החשוך והצונן של גלריה זומר, דופק הלב מתייצב באחת על מחוזות אפלים, צופני סוד, מטרידים. העיניים מסתגלות לביצות טובעניות והאוזניים למוזיקה היפנוטית משהו. המוח קולט תנועות רפיטטיוויות משל היינו ברחם או מחוץ לאטמוספרה, בוהים בחור שחור, ביקום אלטרנטיווי, ביצירים קוסמיים. אט אט מתחוורת ההכרה שגם אנו לוקחים חלק במיצב: גופינו נעים באיטיות, מגששים דרכנו בחלל מסמא, ומכל עבר ניבטים מיצבי הווידאו של יהודית סספורטס, הזייתיים ומדיטטיוויים. אם היתה לנו תת-הכרה היא היתה נפתחת ברגעים אלה כמניפה.
אחרי "שומר צל הפנינה" (זומר, 2004) ו"שומרי הסף" (ביאנלה בוונציה, 2007), סספורטס מרגשת שוב עם "קרעים קוסמיים", תערוכת יחיד הבנויה ממיצבי וידאו ומרישומים.
גלריה זומר, שד' רוטשילד 13, ת"א. עד 24/10
האייטם הופיע לראשונה במגזין reDesign
יהודית סספורטס, מתוך קולות מקומיים, 2009, וידאו. באדיבות האמנית, גלריה זומר לאמנות עכשווית, תל-אביב, גלריה אאיגן ארט, ברלין
|
ספט'
6
|
סביבת עבודהמאת אור ארנסט |
כאחת שבילתה עשור שלם (90-2000) במסדרונות עיתון "הארץ" (יומיים בשבוע ניכו שליש…) אני זוכרת שהקיוביקלים השרו אוירת נכאים, המחשבים לא הספיקו לכולם, המרכזנית טרטרה בכריזה וחדרים שלמים היו אפופי עשן סיגריות מצחין, אבל דבר אחד הילך קסם – חלק מאוסף האמנות של שוקן שעיטר את המסדרונות. אם אלו היו אמנים צעירים כמרים כבסה ואירית חמו, מטאורים כאליעזר זוננשיין, עדי נס, דגנית ברסט, וניר הוד או מבוססי-שם כעצמון גנור, דויד ריב, עסאם אבו-שקרה ועוד ועוד…
כשפילטרנט הוקמה כבר אז ידענו ש: 1. אנחנו לא רוצים באווירת "מפעל" יצרני, דכאני נטול נשמה. 2. עבודות אמנות צריכות להיספג בקירות. אז נכון, אנחנו קיימים בקושי שלוש שנים ולא צברנו אוסף מרשים, ואין לנו את הונם של שוקן וסבג אבל אנחנו מאמינים שסביבת העבודה שלנו שווה במיוחד! קבלו הצצה למשרד…
עיצוב פנים: אדר' אורית שקד.
|
אוג'
10
|
כמעט תמיד בשלב כלשהו בסרטים עתידניים הגיחה לה דמות הולוגרמית שהקבילה את פנינו בחמימות צוננת. אם זה בקניון (הציעה לנו מבצעי נופש בקריביים) או בסלון (שיחקה עמנו טניס), היא תמיד עמדה כחזון לחיים מושלמים. אולי משום כך כרטיסי הביקור התלת-ממדיים הללו מעוררים בנו ריגוש מיוחד.
מדובר בכרטיס שעושה שימוש בטכניקה של מציאות מורחבת (אוגמנטציה), ובשעה שאתם שולפים אותו בתום פגישת עסקים מלבבת, הכרטיס קם לתחייה, מעין ייצוג וירטואלי שלנו שמסתובב על השולחן ומפזר אינפורמציה רלוונטית. מלבד אפקט ה-Wow!!! המתבקש הכרטיס יציג את הפרופיל הרותח שלכם בפייסבוק ואת השובך הלוהט שלכם בטוויטר, ועוד ועוד.
גם שוּפוני, גם פרקטי – מה רע?
|
יולי
22
|
מלבד הצדדים המעולים הקיימים ברשת יש לה גם חסרונות. אחד כזה הוא בדמותם של לוזרים שהרשת מעצימה ומאפשרת להם לזרוח. במקום להפנים את הטעויות שלהם, הם מאמינים בצדקתם וממשיכים לחיות כטפילים בחברה – והפעם ללא רגשות אשם, כי יש להם קהילה ענקית והם מתקשרים עמה.
במהלך חייה של פילטרנט היא נתקלה בשני מקרים שאיש המקצוע לא עמד בהתחייבויותיו, גרם להוצאות כספיות מיותרות, לבזבוז אנרגיה, לאי עמידה בדד ליין ולפגיעה עקיפה בלקוחותיה. האחד (כנראה) הפנים את המשבר, לקח אחריות על חלקו, ואפסן זאת כחלק ממאגר הכישלונות שיש לנחול עד למקצוענות. מן הסתם הוא חכם יותר, מודע למגבלותיו וליכולותיו וכיום הוא אולי מבטיח רק מה שהוא יכול לקיים. מי יודע, בעוד עשור אולי הוא יעשה את פרויקט חייו כמצטיין. זה זן אחד. ויש מצב שבחלוף הזמן לא מן הנמנע שפילטרנט תעבוד עמו שוב.
השני, שייך לזן הלוזרים. אלו שמאשימים את כל העולם, מתבכיינים ואוספים לעצמם חבורת אנשים כמותם שיעודדו זה את זה. ברשת, יותר מתמיד, זה עובד לטובתם. מלחמת דוד בגוליית (לכאורה) תמיד מצטלמת טוב יותר גם כשהעובדות הפוכות לחלוטין.
אבל האמת, גם אם היא לא אטרקטיווית תכונתה – לשרוד זמן רב יותר.
הדבר הרע – שהחוק לא ממש יודע איך להתייחס להלכות לשון הרע ברשת, והלוזרים רק מתעצמים ולא מפנימים את הלקח שהחיים מנסים ללמדם. כשמצד שני אנו רוצים לשמור את הרשת פתוחה וחופשייה כדי שהחלש שבאמת נגרם לו עוול יוכל להיעזר ברוב – כמו ביוזמה הנפלאה של מתי שמואלוף לטובת מיקי רוזנטל במלחמתו מול האחים עופר…
הדבר החיובי – שלוזר (שזה הסוג הכי נחות של קורבן, כי הוא קורבן של עצמו בלבד) יכול בכל נקודה בחיים, עם קצת מודעות ולקיחת אחריות – להחליט שהוא מפסיק להיות כזה.
השמות שמורים במערכת.
עדכון מאוחר לפוסט: שאלו אותי מהו בעצם לוזר לדעתי.
אז ככה: אין הוא נמדד חלילה בפרמטרים כלכליים-חברתיים-תרבותיים. הוא יכול להיות בנאדם שמפוטר כל יומיים מעבודה, לא צבר ידיד לרפואה, לא קרא ספר בחייו – ועדין אינו לוזר, משום שהוא לא מייחס את תוצאות חייו לזולת ואינו רואה עצמו קורבן לנסיבות.
אגב, בניגוד לדיעה הרווחת – לוזר אינו ההפך מווינר. הם שני קצוות של אותו מטבע. בנאדם שרואה עצמו "ווינר" הוא גם קורבן של נסיבות, במקרה הזה הוא מקרבן את הזולת כדי להגיע למטרותיו. אלו שתי חולות רעות בחברה.
לא צריך להיות ווינרים ולא לוזרים – רק בני אדם שמנתבים באופן הוגן וראוי את חייהם בכל סיטואציה בה הם נתקלים. כולנו מועדים ולא תמיד מצליחים – השאלה איך ממשיכים מכאן הלאה.
יש משל נפלא (הודי נדמה לי) על האריה והכלב: כלב, תזרוק לו אבן – יקפוץ עליה, תזרוק לו עוד אחת – יקפוץ עליה, תזרוק עוד אחת – ישוב ויקפוץ וכך הלאה… אריה – תזרוק לו אבן – יקפוץ עליה, תזרוק שוב – יקפוץ עליה, תזרוק עוד פעם – יסתובב ויקפוץ על הזורק. האריה הבין שיש קשר בין האבנים\אירועים (תבנית שחוזרת על עצמה) – חזר למקור לפתור את הבעיה.
מקווה שברור
תגובות אחרונות