ארכיון פוסטים של הכותב 'אור ארנסט'

בעוד שהפרסומות בטלוויזיה הלכו והתמתנו עם השנים הפכו הפרומואים (לתוכניות הטלוויזיה) – גסים, בוטים ונמוכים. וזה עוד לפני שבחנו את המוצרים עצמם (ריאליטי, סדרות, טוק שאו וכד). מדוע בעצם? פעם, אם לא השכבת בחורה בבקיני על רכב לא יכולת למכור אותו, היום זה מרגיש קצת פאסה וחברות מתאמצות להחדיר יותר תחכום. ברוב המקרים הסקסיזם נשאר, האהבליות גם, אבל עדיין אפשר למצוא יותר פרסומות חכמות או סתם משעשעות בלי להשפיל סקטור מסוים (כן, אנחנו זוכרים את החומה של סלקום.. אבל הסערה סביבה מוכיחה שהתרגלנו לקבל מוצר קצת יותר גבוה וזה גם משהו…).

ועם זאת, נדמה שהפרומואים לא למדו את הלקח. הפרסום זז לכיוון נאור יותר והפרומואים… טוב, הם כל כך היסטריים וחייבים לבלוט שלא מספיק לתקוע בחורה בבקיני. צריך גם לתקוע אותה. היא צריכה למצוץ אצבע בארוטיות משתפכת גם אם היא תלמידה (אחת שיודעת, ערוץ המשפחה, הוט) והיא עושה את זה גם בשעה 2 בצהריים, או להשתגל בפראות (האחות ג'קי, ערוץ 3) ב5 אחה"צ, להתחרמן באווירת אורגיית-קולג' (גריק, ערוץ המשפחה) ושלא לדבר על פרומואי ערוץ 2…("היא מפרקת המשפחות", "הומואים מגעילים אותי"). בקיצור, דיכאון. ולא רק מהאספקט של "יש ילדים בבית", שגם זה מטריד ביותר, ולא רק מהאספקט שמצפצפים עלינו ועוברים על החוק! (שעות שידור, אורך פרסומות, מישהו?) – אלא בהכי בייסיק. ברמה האישית. פרומו שכזה הוא טרור. הוא אלים, הוא פוגעני, והוא תופס אותך לא מוכן. אני הרי לא הסכמתי לראות את הסדרה "אחת שיודעת", לדוגמה, אז למה היא פורצת לי כל רגע ומציעה לי הצעות מגונות?

מלבד הדגם הנקבי המעליב שעולה מהפרומואים (בנות הן רק לשעשוע או להרוס לך את החיים) – זה בעיקר מוביל למסקנה שצריך יותר שליטה בחיים. שמספיק עם כל ההתקפות הללו גם במרחב הפרטי, ומספיק עם הטמטום.
אז אולי בלי טלוויזיה? אבל אני אוהבת טלוויזיה! אולי רק בדי.וי.די\והורדות? יכול להיות, הרי עיתונים סיננתי כבר לפני שני עשורים. משתדלת לא לקרוא אותם. מתוך הנחה שדברים גדולים (גלעד שליט\מלחמה\מאסר של אולמרט) יגיעו אלי איכשהו… (וכמובן שעוד חרא מסתנן). ואם כבר לקרוא – אז רק במקומות שאני יודעת שלא יתקיפו אותי ויבעטו לי בקרביים (איך היא נאנסה? בברוטליות. כן הבנתי, למה צריך גם פירוט גרפי? למה זה טוב?). מגמת השליטה היא לא פתרון מוצלח ביותר. שליטה זה אומר צמצום – ויש הרבה בעיות עם זה, טוב יותר לו הסביבה התרבותית בה חיים היתה משתפרת בוקר אחד. אבל עד שזה יקרה לא נותר אלא להסתגר. המסקנה העגומה שכפי הנראה הטלוויזיה לא מתקדמת וכנראה שנצטרך לעזוב אותה. טוב, לא ממש אותה, רק את אלו השולטים בה – יס, הוט, קשת, רשת, שמשת… הצ'נליים לא מפותחים. נצטרך לרדת למחתרת. באסה. עוד פעם גטו.

למי שזה גם מפריע ומעוניין לנסות לשנות את מציאות חיינו מוזמן לשלוח מייל לפניות הציבור במשרד התקשורת, לגב' מירב שטרוסברג אלקבץ  strosbergm@moc.gov.il מי יודע אולי למישהו שם כן יהיה אכפת…

מזמן רציתי להניח את היד על השירים של חזי לסקלי, ועכשיו עם מבצעי 1+1 בצמת ספרים זה ממש משתלם.
"אני רואה את העולם מבעד לצעיף השמיני
שהותירה לי שלומית לאחר שעזבה את העולם.
שבעה היו לחפצים נדושים: בית, כלב,
מכונית, פקעת המבקשת להתפוצץ, ועוד דברים
שאין כל טעם לתארם.
ואלו השמיני מחליף צורות ותכונות.
בלילה הוא כרית המכסה את פני, לפנות בקר הוא שירה
שתפקידה, לפני הכל, להטעות,
ובצהרים – ניר מכתבים"

באר חלב באמצע עיר, חזי לסקלי
כל השירים 1992-1968/ הביא לדפוס: מאיר ויזלטיר, הוצ' עם עובד.

כשנמלטים מהחום, מהפיח ומהאור הישראלי המכה ללא רחם אל תוך חללה החשוך והצונן של גלריה זומר, דופק הלב מתייצב באחת על מחוזות אפלים, צופני סוד, מטרידים. העיניים מסתגלות לביצות טובעניות והאוזניים למוזיקה היפנוטית משהו. המוח קולט תנועות רפיטטיוויות משל היינו ברחם או מחוץ לאטמוספרה, בוהים בחור שחור, ביקום אלטרנטיווי, ביצירים קוסמיים. אט אט מתחוורת ההכרה שגם אנו לוקחים חלק במיצב: גופינו נעים באיטיות, מגששים דרכנו בחלל מסמא, ומכל עבר ניבטים מיצבי הווידאו של יהודית סספורטס, הזייתיים ומדיטטיוויים. אם היתה לנו תת-הכרה היא היתה נפתחת ברגעים אלה כמניפה.
אחרי "שומר צל הפנינה" (זומר, 2004) ו"שומרי הסף" (ביאנלה בוונציה, 2007), סספורטס מרגשת שוב עם "קרעים קוסמיים", תערוכת יחיד הבנויה ממיצבי וידאו ומרישומים.
גלריה זומר, שד' רוטשילד 13, ת"א. עד 24/10
האייטם הופיע לראשונה במגזין reDesign

יהודית סספורטס, מתוך קולות מקומיים, 2009, וידאו. באדיבות האמנית, גלריה זומר לאמנות עכשווית, תל-אביב, גלריה אאיגן ארט, ברלין


כאחת שבילתה עשור שלם (90-2000) במסדרונות עיתון "הארץ" (יומיים בשבוע ניכו שליש…) אני זוכרת שהקיוביקלים השרו אוירת נכאים, המחשבים לא הספיקו לכולם, המרכזנית טרטרה בכריזה וחדרים שלמים היו אפופי עשן סיגריות מצחין, אבל דבר אחד הילך קסם – חלק מאוסף האמנות של שוקן שעיטר את המסדרונות. אם אלו היו אמנים צעירים כמרים כבסה ואירית חמו, מטאורים כאליעזר זוננשיין, עדי נס, דגנית ברסט, וניר הוד או מבוססי-שם כעצמון גנור, דויד ריב, עסאם אבו-שקרה ועוד ועוד…
כשפילטרנט הוקמה כבר אז ידענו ש: 1. אנחנו לא רוצים באווירת "מפעל" יצרני, דכאני נטול נשמה. 2. עבודות אמנות צריכות להיספג בקירות. אז נכון, אנחנו קיימים בקושי שלוש שנים ולא צברנו אוסף מרשים, ואין לנו את הונם של שוקן וסבג אבל אנחנו מאמינים שסביבת העבודה שלנו שווה במיוחד! קבלו הצצה למשרד…
עיצוב פנים: אדר' אורית שקד.




כמעט תמיד בשלב כלשהו בסרטים עתידניים הגיחה לה דמות הולוגרמית שהקבילה את פנינו בחמימות צוננת. אם זה בקניון (הציעה לנו מבצעי נופש בקריביים) או בסלון (שיחקה עמנו טניס), היא תמיד עמדה כחזון לחיים מושלמים. אולי משום כך כרטיסי הביקור התלת-ממדיים הללו מעוררים בנו ריגוש מיוחד.

מדובר בכרטיס שעושה שימוש בטכניקה של מציאות מורחבת (אוגמנטציה), ובשעה שאתם שולפים אותו בתום פגישת עסקים מלבבת, הכרטיס קם לתחייה, מעין ייצוג וירטואלי שלנו שמסתובב על השולחן ומפזר אינפורמציה רלוונטית. מלבד אפקט ה-Wow!!! המתבקש הכרטיס יציג את הפרופיל הרותח שלכם בפייסבוק ואת השובך הלוהט שלכם בטוויטר, ועוד ועוד.
גם שוּפוני, גם פרקטי – מה רע?


ראשי תיבות של:
Really Simple Syndication
(בעברית: סינדיקציה מאוד פשוטה),
תקן בינלאומי להפצת תכנים ברשת האינטרנט. טכנולוגיה המאפשרת
לגולש לקבל את התכנים שהוא בוחר ישירות למחשבו,
ולרכזם בדפדפן או בתוכנה לקריאת חדשות מבלי לבקר באתרים עצמם.

למידע נוסף לחצו כאן