או.קי זה לא הכי פופולרי לא להתעלף ממד-מן, אבל העונה האחרונה היא הגרועה מכולן
ואם אפשר לאפיין תנועה אומר זאת כך – עונה ראשונה מצוינת, שנייה טובה ומשם צלילה איטית עם כל עונה. למה? כנראה ככה זה כשאנשים מתלהבים מעצמם, זחוחי דעת, מאמינים שסטיילינג סופדרך יעשה בשבילם את העבודה, והכי אבסורד יוצרי הסדרה התחילו להאמין לכל מה שאמרו עליהם ואז מתחילה ההידרדרות:  מתיו ווינר וחבורתו התבלבלו לחשוב שהם משרטטים תקופה ואמירה חברתית וכאילו לא די בכך יש להם שאיפות לשרטט את הבורגנות האמריקאית נוסח ייטס (חלון פנורמי, הספר, הספר) ושכחו את הדמויות, המורכבות והפאן. כרגע, הכל על השולחן: הגבר החזיר שמשתמש בנשים כאובייקט (ע"ע מזכירתו של דרייפר שקרסה אחרי שזיין והתעלם. הו, מסכנות הנשים, הו ההחפצה), הילדה שנתפסה מאוננת ונשלחת לפסיכיאטר (הו, המיניות, הו, ההדחקה),  דרייפר שעל הדרך מנסה להשחיל צעירה בת 18 בגרסת "יבוא לך דינה, יבוא לך" (הו, הנעורים?), ויש עוד הרבה דוגמאות – למעשה הסדרה סובלת מפומפוזיות יתר ומאנכרוניזם קשה, דמויות שטוחות, שנואות, לא מעניינות ומשמשות רק כהמחזה ל"כך היינו ותראו איך השתפרנו ואיזה מזל שאתם לא חייתם בתקופה הזאת". המממ, סליחה, אנחנו מדברים על תחילת שנות ה-60 ויש עוד מגמות שמתחילות לבעבע בחברה האמריקאית והרבה יותר מעניין לתת להן גם ביטוי (כן, מסיבה אחת שפגי מגיעה אליה עדיין לא עושה את זה). או.קי. אז מה יש לנו? גברים נצלנים זבל נשים קורבן. אגב, אם בגברים יש את המיוסר, האופורטוניסט חדל האישיים, המוכשר, הנהנתן, המבוגר האחראי, הרי שאצל הנשים יש את זאת שמשתמשת במיניות שלה וזאת שמדחיקה אותה. אה, כן, ויש גם את האישה על סף התמוטטות עצבים שעדיין חופרת לגרוש שלה ועדיין מתייחסת נורא ואיום לילדים (הו, האמהות – איזה כיף לנו שהמודל השתנה ואנחנו מה-זה מרוצים מעצמנו שאנחנו במאה ה-21).
חבל שבמקום לדקלם הם לא נשארו סדרה מדליקה של עונה ראשונה-שנייה. באחד הפרקים שם יש דוגמה מצוינת לכל ההיעדר בעונה האחרונה: דרייפר נופש איפשהו עם צעירה ומשפחתה ובתוך כך נחשף – אולי לראשונה – למתירנות האירופאית, למיניות המשוחררת, לתחושה שיש עוד משהו שקורה מעבר לים ובלי משים חודר לאט אל תוך התרבות הפוריטנית ממנה הוא יצא. במשרד, במקביל, מגיעים שני קופירייטרים חדשים מאירופה. כשהחבר'ה במשרד מסתלבטים על אחד מהם שמגלה עניין בפגי הא-מינית, הוא בקלילות מרגיע אותם ובמבטא צרפתי (אם אני זוכרת נכון) מגחך: "הו, לא, מה פתאום, אי אם א-הומוסקשואל". הבנים משתתקים (גם המודחק שבחבורה) בבהלה, כולם שם הריחו את הניחוח הזר הזה, המסוכן, שחדר לפתע למשרד הצבוע שלהם וערער על תפיסת עולמם. גם דרייפר וגם אנשי המשרד לשנייה הבינו שהם תוצר מקומי-קטן-סגור של חברה שמרנית נוקשה ושיש שם בחוץ עוד משהו שעומד לאיים עליהם. אכן, אלו רוחות מלחמת המינים והשחרור המיני שעומדות על סיפה של תקופה. בלי לעשות רעש ולהתלהב מעצמם יוצרי הסדרה ניסחו אווירה אותנטית. אם הם היו נאמנים לעצמם ולא משתכרים מתועפות ההערצה – אולי היתה לנו סדרת מופת. בינתיים נסתפק בג'ו (בכל זאת יש לנו רגשות)  ובסטיילינג (כנ"ל עם טעם טוב).

קטגוריות: אופנה, טלוויזיה ו כללי