ביום שישי ראיתי את להקת המחול – Hubbard Street Dance Chicago במשכן האופרה בת"א. אז נכון שזוג כרטיסים עולה 500 ש' ונכון שאנחנו גרים 10 דקות משם וגם נכון שבאותו היום סתם התבטלנו בבית – עדיין, עם פתיחת ארובות השמיים, כשלנו בתזמון ואיחרנו ברבע שעה! מה שגרר את דחיפתנו ליציע של היציע, נפילה לא מסוגננת על גבר מגונדר, והרבה שששש… מסביב. מזל שההפסקה הראשונה הפציעה כעבור עשר דקות שאותה ניצלנו לחזור למושבים המקוריים (והסופר-מצויינים) שהיו לנו.
הלהקה – מדהימה, הטכניקה – לא רואים דברים כאלו: השורשים נטועים עמוק במחול הקלסי המוקפד, האלגנטי ושהלוקח עצמו ברצינות רבה (מידי), והזרועות שלוחות אל המחול המודרני העכשווי מלא המעוף והטבול בניצני הומור מתוחכם.
החלק הראשון (שראינו רק את סופו וממרחקים) היה מר-מתוק, עם מוזיקה של מנדלסון ומונטוורדי וקטעים מהפנטים ביופיים, הקטע האמצעי אמנם הציג את כל טווח התנועה שיכול להיות לרקדן אך שעמם בחוסר ייחוד, ובשלישי – פרצה שמחת בית השואבה עם מקצבים ערביים-צפון אפריקאיים המוכרים לאוזן הישראלית. הנה סרטון.
יפה – אין מה לומר, אבל ככל שהמופע התקדם התגנבה התחושה שאחרי היכולות הגבוהות נשארים מרוקנים. המחול לא מצליח להמריא ולסחוף. ולמה? אולי כי החיים בשיקגו ממש טובים, וכידוע במקום ממש טוב – הייאוש נעשה ממש נוח. הלהקה עושה הכל, ומתנסה במאה סגנונות אבל היא לא אומרת כלום, לא מרגישים עמוד שדרה.
הם רוקדים יפה – אבל הם לא רוקדים מהבטן
הם רוקדים נכון – אבל הם לא רוקדים אמיתי
אין מה לעשות, כשאין ללהקה אמת משלה – זה מורגש.
נראה לי שאני מעדיפה קצת חספוס, קצת טעויות, קצת "לא גמור", קצת התרסקות על הבמה, על פני 100% אסתטיקה נכונה ישר לפנים. אבל היה יפה! יפה מאד אפילו!
לכתוב תגובה