ממחקר של Razorfish אחת מחברות האינטראקטיב הגדולות בעולם, הבוחן אינטראקציה של צרכנים עם מותגים ברשת, עולים נתונים המצביעים על כך שצרכנים בוחרים להתחבר למותגים בערוצים הדיגיטליים באופנים שונים:
26% דיווחו שעקבו אחרי מותג בטוויטר ו-40% בפייסבוק, 77% צפו בפרסומות ביוטיוב, 69% קראו בלוג מסחרי, 73% פרסמו ביקורת על מוצר/מותג באתרים כמו פייסבוק, טוויטר, אמזון ו-52% פרסמו פוסט בבלוג על מוצר/מותג כלשהו.
65% מהצרכנים שנשאלו (כל הנשאלים במחקר הוגדרו כ"צרכנים מחוברים", המחוברים לפס רחב, עושים שימוש כלשהו במדיה חברתית ומבצעים קניות אונליין), הצהירו שחוויה דיגיטלית השפיעה על עמדתם לגבי מותג באופן חיובי או שלילי, ומתוכם הרוב המוחץ טענו שהחוויה השפיעה על החלטת הקניה של מוצר מאותו מותג.
ערוצי המדיה הדיגיטלית מספקים למותגים קרקע פוריה לפעילות שתחבר אליהם את הצרכנים ותספק להם חוויה חיובית דו צדדית.
דוגמה עדכנית לכך היא פעילות המותגים ברשתות החברתיות עם תחילת בהלת הקניות האמריקאית בעונת החגים - ראו כתבה בניו-יורק טיימס
פרויקט ארכיטקטוני במרחב עירוני בניו יורק מצליח להפוך חלודה, מבנים תעשייתיים, לכלוך והזנחה – לגן פראי סבוך, קסום, אסתטי ויפה. פסי הרכבת הנטושים שופצו ועליהם הונחו ספסלי עץ עם תצפית לנהר הדסון, ביחד עם צמחיית בר משגשגת - זה המקום לבקר בו. High Line Public Park project / פורסם ב-Globeblog.
לא , לא, מדובר במנה עיקרית אלא בעודפים מסנדוויץ' סטנדרטי שנמכר בכל דלי שמכבדת את עצמה בניו יורק…
נסו להזמין קפה קטן בסטארבקס ותקבלו כוס שתוכלו לגור בה. קטן הוא TALL - הסבירו לי. וכשהתעקשתי על כוס קטנה יותר הבהירו לי בחיוך מלא רחמים כי הכוס הקטנה של פעם יצאה מהמחזור.
אמריקה מתרחבת וזה לא משהו חדש. מה שמוזר הוא שכולם בעניין של בריאות, וכל מיני מוצרים שהוציאו מהם את הקלוריות (כן, גבינה צהובה תעשייתית ומזעזעת העיקר שהינדסו לה את הקלוריות), חנויות עם אוכל אורגני , ומכל ספייס בקומה שנייה רואים עשרות אנשים עובדים קשה בג'ים. הכל טוב ויפה אבל אין להם הרבה סיכוי כי הם הוציאו את ה"קטן" מהתפריט שלהם.
מחקרים הוכיחו שאנחנו אוכלים גם עם העיניים, ואם, לדוגמה, נשים לילד צלחת קטנה מלאה כל טוב הוא יגמור את האוכל. אך אם כעבור מספר ימים נגדיל את הצלחת והמזון - הוא יגמור גם אותה. מסקנה: תאבון הילד "גדל" לממדי המנה. לכן, בחינוך לתזונה נאותה, ובכלל בחינוך, המטרה הכי גדולה היא להציב גבולות. לצמצם את הצריכה, להתרגל לאכול למידתך.
אם אתה חי בארה"ב רוב הסיכויים שהלך עליך. לעמוד מול הקטן שלהם זאת משימה בלתי אפשרית. הכוס גדלה, ואתה גם יכול להגדיל עוד ב-99 סנט, ואם לא - תמיד אפשר לעשות ריפיל. והנה, עוד צרה במסעדות: איך שלגמת שני זיפים מכוס המים\קפה מיד עומד מישהו וממלא לך אותה כך שאתה מתבלבל ולא זוכר אם שתית שתי כוסות, כוס וחצי או שבע. מזל שיש שלפוחית שתן.
בקיצור, אי אפשר לדבר על בריאות, תזונה והרזייה מבלי להתחשב בכך שבכל רגע נתון מישהו מגדיל משהו, ועד שאמריקה לא תחזיר את ה-small (אגב, גם בבגדים) למדפים - אומת השמנים תמשיך לשגשג ולהתרחב.
השר מיכאל איתן מוביל יוזמה לקידום השקיפות בסקטור הציבורי שבמסגרתה הוא מציג בבלוג שלו את יומן הפגישות, פירוט הוצאות הלשכה ואת תלוש השכר שלו. המהלך מהוסס משהו, הפגישות מתפרסמות בדיעבד, חסר פירוט על נושא הפגישה, אין סיכום פגישה גם לא מתומצת כך שעדיין אין אפשרות אמיתית ללמוד על פעילותו של השר.
הסיכוי שהיוזמה המבורכת תעבור ללא לחץ ציבורי קלושה ביותר שכן עוד בטרם היא יצאה לאור היא כבר מעוררת הרמת גבה, אדישות שלא לומר התנגדות מצד השרים וחברי הכנסת שמעדיפים להתנהל באזור הדמדומים ומאחורי דלתיים סגורות.
הנבחרים שישכילו לאמץ את היוזמה, ינהלו את שליחותם בשקיפות מלאה יחזקו באופן ניכר את מעמדם ואת הקשר הבלתי אמצעי שלהם לציבור גם אם לעיתים הוא יהיה מלווה בביקורת.
יש הזדמנות להוביל שינוי תרבותי שתחילתו בשקיפות וסופו מתבטא באחריות שלהם לציבור.
אני מחזיק אצבעות לשר איתן שאכן יצליח להעביר את היוזמה ואני מבטיח שאם כך יהיה אפילו אני אציץ בסעיף הוצאות הלשכה ובתלוש השכר שלו. אבל עד שלא יוכיח אחרת עבורי הוא בבחינת השר לענייני כלום.
ביום שישי ראיתי את להקת המחול - Hubbard Street Dance Chicago במשכן האופרה בת"א. אז נכון שזוג כרטיסים עולה 500 ש' ונכון שאנחנו גרים 10 דקות משם וגם נכון שבאותו היום סתם התבטלנו בבית - עדיין, עם פתיחת ארובות השמיים, כשלנו בתזמון ואיחרנו ברבע שעה! מה שגרר את דחיפתנו ליציע של היציע, נפילה לא מסוגננת על גבר מגונדר, והרבה שששש… מסביב. מזל שההפסקה הראשונה הפציעה כעבור עשר דקות שאותה ניצלנו לחזור למושבים המקוריים (והסופר-מצויינים) שהיו לנו.
הלהקה - מדהימה, הטכניקה - לא רואים דברים כאלו: השורשים נטועים עמוק במחול הקלסי המוקפד, האלגנטי ושהלוקח עצמו ברצינות רבה (מידי), והזרועות שלוחות אל המחול המודרני העכשווי מלא המעוף והטבול בניצני הומור מתוחכם.
החלק הראשון (שראינו רק את סופו וממרחקים) היה מר-מתוק, עם מוזיקה של מנדלסון ומונטוורדי וקטעים מהפנטים ביופיים, הקטע האמצעי אמנם הציג את כל טווח התנועה שיכול להיות לרקדן אך שעמם בחוסר ייחוד, ובשלישי - פרצה שמחת בית השואבה עם מקצבים ערביים-צפון אפריקאיים המוכרים לאוזן הישראלית. הנה סרטון.
יפה - אין מה לומר, אבל ככל שהמופע התקדם התגנבה התחושה שאחרי היכולות הגבוהות נשארים מרוקנים. המחול לא מצליח להמריא ולסחוף. ולמה? אולי כי החיים בשיקגו ממש טובים, וכידוע במקום ממש טוב - הייאוש נעשה ממש נוח. הלהקה עושה הכל, ומתנסה במאה סגנונות אבל היא לא אומרת כלום, לא מרגישים עמוד שדרה.
הם רוקדים יפה - אבל הם לא רוקדים מהבטן
הם רוקדים נכון - אבל הם לא רוקדים אמיתי
אין מה לעשות, כשאין ללהקה אמת משלה - זה מורגש.
נראה לי שאני מעדיפה קצת חספוס, קצת טעויות, קצת "לא גמור", קצת התרסקות על הבמה, על פני 100% אסתטיקה נכונה ישר לפנים. אבל היה יפה! יפה מאד אפילו!
תגובות אחרונות