ארכיון פוסטים מהחודש אוקטובר, 2009

היום, ה-26 באוקטובר 2009, הוא יום הסגירה הרשמי של GeoCities, אחד האתרים הפופולאריים ביותר באינטרנט של שנות התשעים, והפלטפורמה המובילה באותה תקופה לאתרי אינטרנט אישיים - הדינוזאורים ששלטו פה לפני עידן הבלוגים.

קהילת GeoCities היתה מחולקת לשכונות כאילו-גיאוגרפיות (מכאן השם) לפי נושאים: Hollywood נועדה לבדרנים, SiliconValley איכלסה את הגיקים, CapitolHill נתנה במה לפוליטיקאים, WestHollywood לקהילה הגאה, וכן הלאה. חלק מהשכונות היו כל כך גדולות, שהיה צריך לספח להן פרברים, כמו במקרה של השכונה בה בחרתי לתקוע יתד בחופשת הפסח של 1997 - SoHo, שכונת האמנים. כתובת האתר שלי היתה www.geocities.com/SoHo/Lofts/9987, וקראתי לו A House in SoHo. הוא היה נראה כך:

מאוד התרגשתי מהנדל"ן האינטרנטי הראשון שלי, ודאגתי גם לפתח קשרים עם השכנים מ-9988 (אנטיפת) ו-9986 (ילדה קטנה שלא הבינה אנגלית). GeoCities התנהלה כרשת של קהילות לכל דבר - בכל שכונה היו מנהיגים שהתנדבו לשמור על הסדר - להתריע ולצנזר במקרים של אתרים בעלי תכנים פורנוגרפיים או פוגעניים, ולתגמל אתרים מושקעים במיוחד, או כאלה שיש בהם תועלת אחרת לקהילה.

תוכנית התגמולים נקראה Rewards, כאשר ה-reward העיקרי היה גידול משמעותי בשטח האחסון המוקצה לאתר האישי שלי. לצורך קבלת ה-reward יצרתי קשר עם אחת ממנהיגות הקהילה שלי, אישה אמריקאית חירשת שכתבה סיפורי פנטזיה באתר שלה. היא התלהבה מהאתר שלי ותגמלה אותי בנדיבות, ואני מצדי שמרתי איתה על קשר ודיווחתי לה מדי פעם על השינויים והעדכונים שהכנסתי באתר, שכבר גדל ונראה כך:

חוץ מתוכנית ה-rewards, היו עוד מספר דרכים להיות מעורב בחיי הקהילה של GeoCities. למשל - להיכלל ב-A List, רשימת המלצות שבועית שכללה אתרים מכל השכונות. כשיום אחד זכיתי להיכלל בה, מיד ידעתי: קיבלתי עשרות תגובות נלהבות בספר האורחים של האתר שלי, שאמרו פחות או יותר את אותו הדבר: "Congrats on the A-List, man!".

בנוסף לספר האורחים היו לי גם קאונטר שסופר כניסות, ומספר badges שהשגתי מקשרים שהיו לי עם אתרים אחרים. היתה גם גלריית עבודות פוטושופ מוקדמות, אוסף סיפורים קצרים ושירים שכתבתי, וגם חלק About me שבו סיפרתי קצת על עצמי. כך נראו אתרי האינטרנט האישיים, מודל שנות התשעים.

על פניו, נראה שהתקדמנו הרבה מאז. אתר אינטרנט היה נערך ישירות בקבצי HTML כרצף טקסטואלי; סיידבר היה אלמנט עיצובי מורכב; "אפקטים" הושגו באמצעות אנימציות GIF; עברית היתה צריכה להיכתב הפוך ולהיות מוצגת בפונט מיוחד.

עם זאת, דבר משמעותי אחד לא השתנה כלל: אתרי אינטרנט היו ונשארו אסופת תכנים. זה מה שמייחד את האינטרנט כערוץ מדיה - מגוון חופשי של תכנים לפי דרישה. כשמסתכלים על פייסבוק, למשל, רואים את GeoCities של היום: ערוצי הפצה משופרים, מסר מחודד, ואולי גם נאיביות פחותה - אבל המשתמשים נשארו יצרנים וצרכנים של תוכן. השאיפה הגלובלית לאסוף תכנים ולבסס באמצעותם קהילה לא השתנתה, וכנראה גם לא תשתנה.

האם יש מה ללמוד מ-GeoCities? אני משוכנע בזה. המוטיבציה היצירתית - האגואיסטית, לאכלס מקום באינטרנט ולתת לו מאפיינים אישיים היא גורם משמעותי בבניית רשתות חברתיות כמו myspace, או משחקי דפדפן דוגמת FarmVille. כרגע, הדיון האינטרנטי מתמקד באמצעי ההפצה והתקשורת של פלטפורמות אלה. כשיגיע הזמן בו האמצעים (כמו כל טכנולוגיה) יהפכו לטריוויאליים, הדיון יחזור ויתמקד בתוכן ובמהות שלו.

אולי יותר מכל רשת חברתית אחרת, GeoCities שמה במרכז את התכנים ובנתה את עצמה בהתאם להם. המסגרת הנושאית בדמות השכונות שסיפקה לחבריה דירבנה אותם לבטא את עצמם בהתאם ולראות את עצמם חלק מקהילה יוצרת.

מאוחר יותר באותו קיץ, מצאתי קהילה אינטימית יותר של יוצרים מחוץ ל-GeoCities, שם המשכתי לבנות את עצמי כיוצר, כמעצב וכחבר קהילה. לסביבה החמה והתומכת שמצאתי בשתי הקהילות האלה היה תפקיד חשוב בהתפתחות המקצועית שלי, ואני מקפיד לאזכר אותן בקורות החיים שלי גם היום.

במסגרת בלוג השפעת שהקמנו עבור קופ"ח לאומית הפקנו פוסטרים המפרטים כיצד יש לנהוג למניעת התפשטות שפעת החזירים. אז הקליקו - הדפיסו - ותלו במקום העבודה/בית הספר של ילדיכם/על הדלת של השירותים (מהצד הפנימי בלבד) או כל מקום אחר שנראה לכם מתאים… תנו יד במלחמה נגד השפעת העולמית - ויחד ננצח אותה!

poster-kids-linkposter-workplace-link

ויש גם מצגת נחמדה

וכמובן - היו בריאים!

בימים אלו חוגג חוק העישון שנתיים. מזל טוב, באמת. חייהם של רבים השתנו ללא היכר, עד לכדי הפיכתם לאנשים שונים בתכלית, ריחניים, נעימים ואדיבים.
אולי מוקדם לקבוע, אולם מבעד לאדי העשן שעדיין מכסים את מיטב הברים בתל-אביב וירושלים, נראה שהחוק נחל כישלון חרוץ. מה שעבד באירופה ובארה"ב, באופן מאוד לא מפתיע, שלא לומר – צפוי, התמוסס תוך שבועות ספורים בישראל.
איך ייתכן, יתהה לעצמו גלעד ארדן, שחוק כה חכם, הומניטרי, מתבקש וצודק, כשל כישלון מהדהד?
איך ייתכן שהשינוי העיקרי שהביא החוק הוא בעיקר עידוד היצירה של עכברי הברים? כעת הם יוצרים מונומנטים מרשימים מעיגולי קרטון שנודעו בעברם כתחתיות לכוסות הבירה, מעשנים בדרכים ורסטיליות ורבות רושם (נשיפת העשן לצד הרחוק מדלת הכניסה), ובאופן כללי נהנים מהחיים, למעט קנס מזדמן וחריג לחסרי המזל הבודדים שבהם.
אם תשאלו את השר ארדן, מדובר באזלת ידם של העיריות, של הפקחים, של בעלי הברים, של הציבור הלא-מעשן ואפילו של המעשנים עצמם, שסירבו לקבל באהבה ובחיבוק חוק המציל אותם מעצמם. כולם אשמים מלבד המחוקק.
נכון שהנטייה הבסיסית, הראשונית, היא להאמין שהישראליות המיוזעת היא האשמה, שברור שחוק בישראל נולד לתוך בוז מלגלג עוד בטרם יצא לאוויר העולם. אם כך, מדוע נאכף החוק במקומות מסוימים, כמעט כל קניון, מסעדה, בית קפה ודומיהם, אך בברים ובמועדונים ממשיכים לפמפם עשן?
השר ארדן וחבריו לא השכילו לפרוט לפרוטות חוק שיש לו השלכה חברתית רחבה. אם נעזוב לרגע את המעשנים עצמם, הם הרי ממילא לא יודעים מה טוב בשבילם, ונסתכל על בעלי הברים והמועדונים כעל בעלי עסקים המעוניינים להתפרנס ולהרוויח, נגלה שבחודשים הראשונים לחוק העישון הם דיווחו על ירידה ממוצעת של 25% בהכנסות. האם מישהו גילה רצון קל שבקלים לפצות אותם או למצוא להם פתרון כלשהו? ישנו פרדוקס מסוים בכלליות של החוק: מצד אחד ייאמר, בצדק גמור, שמדובר במקומות ציבוריים, מושג כוללני ומעורפל כשלעצמו, מצד שני זהו מקום פרטי לחלוטין כאשר מדובר בהפסדים שנגרמים לו.
אין דינו של בר תל-אביבי, ירושלמי, הרצלייני או דימונאי כדין מסעדה, בית-קפה או אולם קולנוע.
אומר השר ארדן, על שלל המחקרים שקרא, שאחוז המעשנים באוכלוסיה הכללית עומד על 20. נניח. האם מדובר על אותו אחוז באוכלוסיית הבליינים? האם פתרון תיחום רבע מהמקום תופס במקרה של בר שכונתי המכיל 40–50 מקומות ישיבה? ובכלל, האם המבנה של רוב הבארים (מבנה ארוך וסביבו כסאות) מאפשר את פילוחו והצבת חומת מגן בתוכו, שתבודד את המפגעים מאלו המתחננים לנשום אוויר צלול?
נדמה היה שהחוק נועד מלכתחילה לחוקיות של הברירה הטבעית. לשרוד היכן שנדמה שהוא צודק והגיוני, כמו במסעדות למשל, שבהן סועדים גם ילדים, מבוגרים, נשים בהריון וסתם רבים הבאים לנפוש קולינרית, ללא שינשפו את עשן ה"מרלבורו" לפרצופם, ולגווע במקומות בילוי כמו בארים ומועדונים, שבהם הלקוחות הם לרוב אנשים צעירים הבאים לשתות ולהתפרק, לעתים עם סיגריה בפה.
יש חשיבות עצומה לחוק שכזה, אין מדובר בחוק שולי הנופל לקטגוריה של חוקים ירוקים זניחים או בחוק קטנוני שנועד להדביר את אוכלוסיית המעשנים, כמו ששמעתי מפי אנשים לא פעם.
מדובר בחוק עקרוני וחשוב שמוצא לנכון להגן על מי שאינו מעשן ומעוניין להימנע גם מעישון פסיווי. באופן שהחוק מתקיים הוא פוגע לא רק במעשנים – אלא גם באלו שלא. לא מספיק שאינם זוכים להגנה מעשית בהיעדר אכיפה ראויה, עכשיו הם גם נתפסים כמשביתי שמחות טורדניים.
בפעם הבאה שהשר ארדן מחוקק חוק ראוי שיבדוק על מי הוא חל, מה הסיכוי שייאכף על מנת שלא ישים אותו ללעג, ואיך ניתן להבדיל בגוונים נוספים מלבד השחור והלבן שבהם הוא רואה את הדברים.
עד אז ימשיך החוק להתפוגג בתוך ענני העשן המיתמרים.

טמיר גונן הוא סטודנט לתקשורת ומעשן חובב

מאחר ואני מיסיונר של מוזיקה טובה, ותחביב נפוץ שלי הוא להביא דיסקים איכותיים כמתנות לחברים או קולגות, יוצא לי לא פעם להכיר לעולם אלבומים משובחים. אבל לפני שבוע רציתי להכין אוסף ממיטב המוזיקה היהודית העכשווית, ואז זו כבר בעיה. אלבום שלם זו לא בעיה להביא כידוע, אבל אם אתם רוצים לצרוב אוסף על מנת לחשוף אדם מסוים לקשת רחבה של סגנונות, בזמן שאתם מקפידים כמובן שלא לגנוב מהאומנים (פשוטו כמשמעו) ולהוריד רק שירים בתשלום, זו בעיה בכלל לא פשוטה, מסתבר.
כבר הרבה שנים שמדברים כאן על iTunes מקומי. לתומי חשבתי בשנה האחרונה שכבר אין צורך בו - הרי יש לא מעט אתרי הורדות בתשלום - Songs של אן.אם.סי (שמועשר בתקופה האחרונה גם בתכני הד ארצי שנרכשה על ידה), iMusic העצמאי, וכמובן הפורטלים של החברות הסלולריות (אורנג' מאפשרת גם ללקוחות חברות אחרות להוריד שירים למחשב בתשלום) - כך שזה באמת מספיק. ובמילים אחרות, כבר יש iTunes מקומי, גם אם זה לא בדיוק השם שלו.
אבל זהו, שאנחנו עדיין לא שם. משימת צריבת האוסף התבררה כמפרכת במיוחד. את שולי רנד אי אפשר להוריד למחשב מאתר אורנג', אז הורדתי מאתר סלקום. את אביתר בנאי אי אפשר להוריד מאתר סלקום, אז הלכתי ל-Songs. ואת עמיר בניון אי אפשר להוריד משם אלא רק מאתר אורנג'. כך הסתובבתי בין האתרים, הלוך וסחור, ונרשמתי לחבילות שבדיעבד התגלו כמיותרות. בסופו של דבר דיסק עם 20 שירים עלה לי קרוב ל-100 שקלים, כולל חבילות "משתלמות" שאין לי מושג האם ומתי אשתמש בהן בעתיד.
כל עוד אותם אתרי הורדות לא יעבו באופן משמעותי את התכנים שהן מציעות להורדה למחשב, אני חושש שאנשים ימשיכו להוריד (כלומר, לגנוב) באופן לא חוקי. רוצים לשנות את השוק? תשתנו בעצמכם.

בעוד שהפרסומות בטלוויזיה הלכו והתמתנו עם השנים הפכו הפרומואים (לתוכניות הטלוויזיה) - גסים, בוטים ונמוכים. וזה עוד לפני שבחנו את המוצרים עצמם (ריאליטי, סדרות, טוק שאו וכד). מדוע בעצם? פעם, אם לא השכבת בחורה בבקיני על רכב לא יכולת למכור אותו, היום זה מרגיש קצת פאסה וחברות מתאמצות להחדיר יותר תחכום. ברוב המקרים הסקסיזם נשאר, האהבליות גם, אבל עדיין אפשר למצוא יותר פרסומות חכמות או סתם משעשעות בלי להשפיל סקטור מסוים (כן, אנחנו זוכרים את החומה של סלקום.. אבל הסערה סביבה מוכיחה שהתרגלנו לקבל מוצר קצת יותר גבוה וזה גם משהו…).

ועם זאת, נדמה שהפרומואים לא למדו את הלקח. הפרסום זז לכיוון נאור יותר והפרומואים… טוב, הם כל כך היסטריים וחייבים לבלוט שלא מספיק לתקוע בחורה בבקיני. צריך גם לתקוע אותה. היא צריכה למצוץ אצבע בארוטיות משתפכת גם אם היא תלמידה (אחת שיודעת, ערוץ המשפחה, הוט) והיא עושה את זה גם בשעה 2 בצהריים, או להשתגל בפראות (האחות ג'קי, ערוץ 3) ב5 אחה"צ, להתחרמן באווירת אורגיית-קולג' (גריק, ערוץ המשפחה) ושלא לדבר על פרומואי ערוץ 2…("היא מפרקת המשפחות", "הומואים מגעילים אותי"). בקיצור, דיכאון. ולא רק מהאספקט של "יש ילדים בבית", שגם זה מטריד ביותר, ולא רק מהאספקט שמצפצפים עלינו ועוברים על החוק! (שעות שידור, אורך פרסומות, מישהו?) - אלא בהכי בייסיק. ברמה האישית. פרומו שכזה הוא טרור. הוא אלים, הוא פוגעני, והוא תופס אותך לא מוכן. אני הרי לא הסכמתי לראות את הסדרה "אחת שיודעת", לדוגמה, אז למה היא פורצת לי כל רגע ומציעה לי הצעות מגונות?

מלבד הדגם הנקבי המעליב שעולה מהפרומואים (בנות הן רק לשעשוע או להרוס לך את החיים) - זה בעיקר מוביל למסקנה שצריך יותר שליטה בחיים. שמספיק עם כל ההתקפות הללו גם במרחב הפרטי, ומספיק עם הטמטום.
אז אולי בלי טלוויזיה? אבל אני אוהבת טלוויזיה! אולי רק בדי.וי.די\והורדות? יכול להיות, הרי עיתונים סיננתי כבר לפני שני עשורים. משתדלת לא לקרוא אותם. מתוך הנחה שדברים גדולים (גלעד שליט\מלחמה\מאסר של אולמרט) יגיעו אלי איכשהו… (וכמובן שעוד חרא מסתנן). ואם כבר לקרוא - אז רק במקומות שאני יודעת שלא יתקיפו אותי ויבעטו לי בקרביים (איך היא נאנסה? בברוטליות. כן הבנתי, למה צריך גם פירוט גרפי? למה זה טוב?). מגמת השליטה היא לא פתרון מוצלח ביותר. שליטה זה אומר צמצום - ויש הרבה בעיות עם זה, טוב יותר לו הסביבה התרבותית בה חיים היתה משתפרת בוקר אחד. אבל עד שזה יקרה לא נותר אלא להסתגר. המסקנה העגומה שכפי הנראה הטלוויזיה לא מתקדמת וכנראה שנצטרך לעזוב אותה. טוב, לא ממש אותה, רק את אלו השולטים בה - יס, הוט, קשת, רשת, שמשת… הצ'נליים לא מפותחים. נצטרך לרדת למחתרת. באסה. עוד פעם גטו.

למי שזה גם מפריע ומעוניין לנסות לשנות את מציאות חיינו מוזמן לשלוח מייל לפניות הציבור במשרד התקשורת, לגב' מירב שטרוסברג אלקבץ  strosbergm@moc.gov.il מי יודע אולי למישהו שם כן יהיה אכפת…


ראשי תיבות של:
Really Simple Syndication
(בעברית: סינדיקציה מאוד פשוטה),
תקן בינלאומי להפצת תכנים ברשת האינטרנט. טכנולוגיה המאפשרת
לגולש לקבל את התכנים שהוא בוחר ישירות למחשבו,
ולרכזם בדפדפן או בתוכנה לקריאת חדשות מבלי לבקר באתרים עצמם.

למידע נוסף לחצו כאן