הכל זה עניין של טיימינג. אם נניח מכשיר הנוקיה הצבעוני הראשון היה יוצא היום – הוא היה נדחה בבוז, למרות שבזמנו נחשב לשוס גדול. אם מישהו היה משיק שדרוג של הדאבל-קאסט למכשיר בעל ארבע קלטות, אף אחד לא היה מתרגש. אבל כשממציא הדיסק און קיי, דב מורן, מעורב – אני חושש שיותר מדי אנשים חששו להעיר לו בנימוס שהיי, עם כל הכבוד – זה לא זה.

המודו הוכרז לראשונה ב-2008, ואני מודה שגם אני התלהבתי מהרעיון: מכשיר סלולרי מודולרי שמחליף ג'אקטים ויכול לתת לנו את התחושה שמדובר במכשיר אחד – והכל בזול יחסית. אבל בהשקה האחרונה בסלקום, על עיכוביה השונים, זה נראה כבר לגמרי אחרת… העולם הסלולרי ממש לא זקוק היום למודו. ראשית, למה לי להעביר את הטלפון בין ג'קטים שונים שלכל אחד מהם פונקציה אחרת (GPS, נגן מוזיקה וכו') כשכמעט כל המכשירים החדשים היום מכילים את כל התכונות ללא טירחת ההחלפה? שנית, נראה לכם הגיוני שאדם שחצה את גיל 18 יתעסק כל הזמן עם הג'קטים על מנת להחליף מכשירים בין העבודה, שעות הערב, הבילויים וכו'? מישהו מכם מחליף תוספות דומות ברכב שלו, במשקפיים או בנגן ה-mp3 שלו? ועוד לא דיברנו על הנחיתות הטכנולוגית של המודו – דור 2.5 בעידן של מכשירים בני דור 3.5, כמות זיכרון מוגבלת וג'קטים שנראים כמו פאנלים עתיקים שנמצאים בחלון ראווה מאובק של חנות סלולר פרטית בתחנה המרכזית הקרובה למקום מגוריכם.

אז מי צריך את זה? לא אני, ולא שנת 2009. דב מורן המציא משהו נהדר, אבל פספס את הרכבת. היום, בעולם של אייפון ופרה-פאלם, אולי רק במדינות העולם השלישי מחכים למודו. וגם זה בכלל לא בטוח.

קטגוריות: כללי, מובייל ו סלולאר