לא מזמן קראתי על מספר חברות ישראליות המתרחבות לפעילויות חדשות הנמצאות מחוץ לעסקי הליבה שלהם. תיאוריית הסינרגיה ועוד תיאוריות כלכליות חוגגות במאמר, אבל בעיני התיאוריות וההצדקות מקורן בשפעת החזירים…
לכן כשנתקלתי במניפסט הזה הזדהיתי ותרגמתי אותו לטובת חברי פילטרנט. אני מודה שפרשנתי מהזווית האישית.

המניפסט
- אתם רוצים חברות בהמות ועצלניות – אנחנו רוצים חברות קטנות המגיבות מהר ומתקיימות במודל מסחרי צנוע והגון.
- אתם הפכתם את הפוליטיקה למושחתת - אנחנו רוצים דמוקרטיה עם ערכים משמעותיים המתנהלת בצורה אותנטית ושקופה.
- אתם רציתם כלכלה קנאית וחסרת אחריות – אנחנו מחפשים כלכלה המתחשבת בצורכי האנשים ולא באינטרסים של הבנקים.
- אתם רציתם להסיר את האחריות האישית, להסתתר מאחורי תהליכים רובוטיים אוטומטים - לנו נמאס! אנחנו רוצים את הקשר הבלתי אמצעי, אנחנו רוצים לחוש שיש מישהו שאפשר לסמוך עליו ושמאמין בנו.
- אתם מחפשים את המנכ"ל הדורסני שיביא רווח מיידי לבעלי המניות - אנחנו מחפשים את האישיות שתוביל את החברה ביושר באומץ, בהתחשבות ובאחריות כוללת, ליצירת ערך אמיתי.
- אתם רוצים לגדול ומהר – אנחנו רוצים להאט, למצות את התהליך, כדי שנוכל ליצור מוצר טוב יותר.
- אתם רוצים להרגיש חשובים ומשתעבדים לשואו אוף חסר פרופורציות, שום דבר כבר לא מספק אתכם, אתם רוצים עוד ועוד – אנחנו רוצים לחיות חיים מאושרים במידות צנועות, עם נתינה ואחריות.
- אתם רוצים להנציח את הפחד, רוצים שכל אחד יתכנס אל תוך עצמו, יתנתק, ירגיש בודד. זה יקל על השליטה שלכם - אנחנו רוצים חברה המושתתת על אותנטיות על רגש אמיתי, על אינסטינקט מובנה של מה נכון ומה לא.
- אתם בניתם שיטת פיתויים המקדשת אינדיווידואליזם, כסף, וכוח – אנחנו רוצים לחשוב מחדש ולתת דגש על האיזונים הנדרשים ליצירת חלומות חדשים.
- אתם יצרתם כלכלת צריכה שאין לה שובע, כלכלה דורסנית שבה לקטן אין קיום - אנו מחפשים כלכלה לא נצלנית, כלכלה של חייה ותן לחיות, כלכלה שהרווח הכספי והגידול הם לא הפרמטרים היחידים.

אנחנו רוצים להכריז על תנועה או מגמה-נקרא לה: generation M

M for meaningful, M for Movement

זה עבור אנשים החושבים אחרת, אנשים שיש להם את התשוקה את האחריות ואת התחושה האמיתית של חתירה לחזון. אפילו אם הוא לא מוגדר במלואו, אפילו כשהמציאות מכתיבה סיטואציות בלתי אפשריות, זה אותם אנשים שידעו איך לפעול מוסרית בכל צומת של קבלת החלטה.

0 תגובות   קטגוריות: זהות ו חברה

ח"כ ניצן הורוביץ יוזם חוק שבמסגרתו מחירו של ספר יישאר קבוע במשך השנתיים הראשונות ליציאתו לאור ולפחות 8% ממחירו יועברו כתגמולים לסופר. מטרת החוק היא להגן על הסופרים והיוצרים בישראל . האומנם? המשמעות המיידית של החוק היא העלאת מחירו של הספר וכתוצאה מכך הקטנת השוק לממדים שקשה לצפות אותם.
כולם יפגעו מהחוק הזה: ציבור הקוראים, הסופרים (בעיקר אלה שזו יצירת הביכורים שלהם) והתעשייה. צריך להמשיך ולתת לכוחות השוק לעשות את שלהם.

השוק החופשי מבשר לנו את הגעתו של הספר האלקטרוני – קינדל ודומיו. הספר יהיה נגיש יותר לציבור ללא הוצאות יצור, הפצה ושטחי מדף פיזיים. החיסכון בהוצאות יגדיל את ההכנסות ממכירתו ויאפשר גם לסופר לזכות בתגמולים גבוהים יותר (או שלא, ימים יגידו).
תפקיד המדינה הוא לתמוך בתרבות וביוצרים באמצעים שעומדים לרשותה ללא שינויים בחוק. המדינה יכולה לדאוג להשלמת הכנסה ליוצרים פעילים ולהעניק מלגות ליוצרים צעירים, לדוגמה.

במידה והיא מוצאת פגם בבעלות הצולבת של מוציאים לאור ורשתות קמעונאיות עליה להפעיל את סמכותו של הממונה על ההגבלים העסקיים כדי לתקן את הפגמים.

2 תגובות   קטגוריות: חברה

רובנו לא אוהבים לחשוב יותר מדי על סיטואציות עתידיות שליליות (ביטוח חיים? צוואה? תעודת אחריות?). גם בתחום הגיבויים למחשב רובנו לא אוהבים להתעסק בשוטף. והאמת? בצדק. למי יש כוח לגבות תיקיות וקבצים מדי, נניח, שבוע? רובנו מעדיפים להפקיד את עצמנו לחסדי ההארד דיסק, ולסמוך שהוא לא יתפגר לנו פתאום באמצע יום שרבי (או שלא ייגנב\יפורמט בטעות\יו ניים איט…). אני, כפרנואיד קלסי בכל מה שקשור לעבודה, בכל אופן מאז שראיינתי את דניאל סלומון ורק באמצע גיליתי שמכשיר ההקלטה לא עבד, וכשקבצים עליהם עבדתי ממש קשה לא נשמרו בגלל הפסקת חשמל לשתי שניות – אני לא לוקח יותר צ'אנסים! היום אני מקליט ראיונות בשני מכשירים (מכשיר ההקלטה והסלולרי שלי), ה-Word מתוכנת לערוך שמירה אוטומטית מדי דקה, אבל לגבי גיבוי שלם של תיקיות, תמונות, מוזיקה וכו' – מודה שאני עצלן. עם כל הכבוד לארכיון הדיגיטלי שלי, אין מצב שמדי שבוע אזכור לגבות תיקיות ספציפיות לתקליטור די.וי.די. ואם כבר פרנויה – מה יקרה אם תפרוץ פתאום שריפה שתכלה את המחשב על תקליטוריו? או שיבוא גנב? וכו' וכו'.

ובכן, הגענו לפואנטה. השירות החצי-ותיק Mozy פוטר אותי מהתעסקות עם גיבויים למיניהם. מדובר בתוכנה פנטסטית שמותקנת על המחשב ומגבה תיקיות ספציפיות שהגדרתם באופן אוטומטי – או כשהמחשב לא פעיל או בנקודות זמן קבועות מראש. זה מהיר, זה יעיל, זה שני ג'יגה בחינם, ואם תצרפו חברים נוספים, תקבלו רבע ג'יגה על כל אחד מהם במתנה. הנה, נסו את Mozy כאן, ובאותה הזדמנות גם נעשה עליכם קופה. איך אומרים שם ב-ynet? זה WIN-WIN!

מאת: דודו כהן

[דודו, מערכת פילטרנט: שוקלת להצטרף ולסדר אותך בג'יגות :]

0 תגובות   קטגוריות: אינטרנט

מלבד הצדדים המעולים הקיימים ברשת יש לה גם חסרונות. אחד כזה הוא בדמותם של לוזרים שהרשת מעצימה ומאפשרת להם לזרוח. במקום להפנים את הטעויות שלהם, הם מאמינים בצדקתם וממשיכים לחיות כטפילים בחברה – והפעם ללא רגשות אשם, כי יש להם קהילה ענקית והם מתקשרים עמה.

במהלך חייה של פילטרנט היא נתקלה בשני מקרים שאיש המקצוע לא עמד בהתחייבויותיו, גרם להוצאות כספיות מיותרות, לבזבוז אנרגיה, לאי עמידה בדד ליין ולפגיעה עקיפה בלקוחותיה. האחד (כנראה) הפנים את המשבר, לקח אחריות על חלקו, ואפסן זאת כחלק ממאגר הכישלונות שיש לנחול עד למקצוענות. מן הסתם הוא חכם יותר, מודע למגבלותיו וליכולותיו וכיום הוא אולי מבטיח רק מה שהוא יכול לקיים. מי יודע, בעוד עשור אולי הוא יעשה את פרויקט חייו כמצטיין. זה זן אחד. ויש מצב שבחלוף הזמן לא מן הנמנע שפילטרנט תעבוד עמו שוב.
השני, שייך לזן הלוזרים. אלו שמאשימים את כל העולם, מתבכיינים ואוספים לעצמם חבורת אנשים כמותם שיעודדו זה את זה. ברשת, יותר מתמיד, זה עובד לטובתם. מלחמת דוד בגוליית (לכאורה) תמיד מצטלמת טוב יותר גם כשהעובדות הפוכות לחלוטין.

אבל האמת, גם אם היא לא אטרקטיווית תכונתה – לשרוד זמן רב יותר.

הדבר הרע – שהחוק לא ממש יודע איך להתייחס להלכות לשון הרע ברשת, והלוזרים רק מתעצמים ולא מפנימים את הלקח שהחיים מנסים ללמדם. כשמצד שני אנו רוצים לשמור את הרשת פתוחה וחופשייה כדי שהחלש שבאמת נגרם לו עוול יוכל להיעזר ברוב – כמו ביוזמה הנפלאה של מתי שמואלוף לטובת מיקי רוזנטל במלחמתו מול האחים עופר…

הדבר החיובי – שלוזר (שזה הסוג הכי נחות של קורבן, כי הוא קורבן של עצמו בלבד) יכול בכל נקודה בחיים, עם קצת מודעות ולקיחת אחריות – להחליט שהוא מפסיק להיות כזה.

השמות שמורים במערכת.

עדכון מאוחר לפוסט: שאלו אותי מהו בעצם לוזר לדעתי.
אז ככה: אין הוא נמדד חלילה בפרמטרים כלכליים-חברתיים-תרבותיים. הוא יכול להיות בנאדם שמפוטר כל יומיים מעבודה, לא צבר ידיד לרפואה, לא קרא ספר בחייו – ועדין אינו לוזר, משום שהוא לא מייחס את תוצאות חייו לזולת ואינו רואה עצמו קורבן לנסיבות.

אגב, בניגוד לדיעה הרווחת – לוזר אינו ההפך מווינר. הם שני קצוות של אותו מטבע. בנאדם שרואה עצמו "ווינר" הוא גם קורבן של נסיבות, במקרה הזה הוא מקרבן את הזולת כדי להגיע למטרותיו. אלו שתי חולות רעות בחברה.
לא צריך להיות ווינרים ולא לוזרים – רק בני אדם שמנתבים באופן הוגן וראוי את חייהם בכל סיטואציה בה הם נתקלים. כולנו מועדים ולא תמיד מצליחים – השאלה איך ממשיכים מכאן הלאה.

יש משל נפלא (הודי נדמה לי) על האריה והכלב: כלב, תזרוק לו אבן – יקפוץ עליה, תזרוק לו עוד אחת – יקפוץ עליה, תזרוק עוד אחת – ישוב ויקפוץ וכך הלאה… אריה – תזרוק לו אבן – יקפוץ עליה, תזרוק שוב – יקפוץ עליה, תזרוק עוד פעם – יסתובב ויקפוץ על הזורק. האריה הבין שיש קשר בין האבנים\אירועים (תבנית שחוזרת על עצמה) – חזר למקור לפתור את הבעיה.

מקווה שברור

0 תגובות   קטגוריות: אינטרנט, ווב2.0, זהות ו חברה

לפני כמה חודשים כתב מייקל ארינגטון ב-TechCrunch על טוויטר – הנה תרגום הדברים:

בארוחת ערב השבוע עם חבר עברה השיחה לטוויטר. הוא טען שהוא פשוט לא קולט את זה, והוא ממש אינו הראשון לעשות זאת. בעיקר הוא לא הבין את האומדן האדיר שהוערכה בו החברה בגיוס האחרון שלה – 250 מיליון דולר או יותר. אני הסברתי לו מדוע לדעתי הערכה זאת היא יותר ממוצדקת: טוויטר הוא, יותר מהכול, מנוע חיפוש. כשירות למיקרו-בלוגינג טוויטר הוא אוסף של תלונות וטרוניות. ואף על פי כן הוא נפלא, ודי אנשים מכורים לו כדי להביא אליו קהל גדול משמעותית. אם משהו משמעותי קורה בעולם – אתה יכול ללמוד על זה בטוויטר.

טוויטר הוא מקור גם למידע אחר, כמו החוויות של אנשים עם מוצרים ועם שירותים שונים. כך למשל לפני חודשים הייתי תקוע בשדה התעופה וקיבלתי שירות גרוע במיוחד מלופטהנזה. העליתי את התסכול שלי לטוויטר, מה שגרם לי להרגיש טוב יותר – לפחות אני עושה משהו מלבד לעמוד בתור אין-סופי. העליתי גם תלונות על מלון W (לא היה אינטרנט, החדר היה קר) ועל Comcast (קיטורי האינטרנט הרגילים).
יותר ויותר אנשים משתמשים בטוויטר כדי לדבר על מותגים בזמן אמת, בעודם משתמשים בהם, ומותגים אלה רוצים לדעת הכול על כך, אם כדי להגיב יחידנית (מלון W ממש הציקו לי עד שאמרתי להם לעזוב אותי בשקט), ואם כדי לאסוף את כל המידע הזה ולבחון מה הם עושים נכון ואיפה הם יכולים להשתפר. כל זה אפשרי במנוע החיפוש שרכש טוויטר בקיץ האחרון, search.twitter.com.

אנשים מחפשים חדשות. מותגים מחפשים משוב. כל זה הוא חומר רב-ערך.
בטוויטר יודעים את זה. הם עומדים לבנות את המודל העסקי שלהם על בסיס זה. שִכחו מתשלומי משתמשים לחשבונות (pro accounts) ולשאר פיצ'רים. כל שעליהם לעשות הוא להמשיך ולגדול ולאסוף עוד ועוד מה"קיטורים" האינטרנטיים האלה. למאגר של אלה יהיה ערך משמעותי. וכמו שהראתה גוגל, חיפוש אפשר לתמחר – בערך 40% מתקציב הפרסום באינטרנט מנותב לפרסום במנועי חיפוש.
וכמו שטען ג'ון בטל, אין זה ברור שגוגל או כל חברה אחרת יכולה להתחרות עם טוויטר בשלב זה (עם זאת, פייסבוק בהחלט מנסה).
ואלה אינן רק פרסומות שיכולות להכניס כסף. מותגים צריכים כלים כדי לעשות סדר בכל הנתונים האלה, כלים שטוויטר עדיין אינו מציע. אני בטוח שצדדים שלישיים כמו Scout Labs הולכים "לחצוב" במידע בעצמם. אך יש דרכים רבות אחרות שטוויטר יכול להרוויח מהתועלת שהוא מספק למותגים. אם הם יצליחו להמשיך ולדחות הצעות רכישה (כמו ההצעה של פייסבוק מלפני שנתיים), אין סיבה שטוויטר לא ימצא אמצעים להרוויח די כדי לעמוד כחברה עצמאית, אולי אפילו ציבורית.

מייקל ארינגטון,
TechCrunch

תרגום: שירי פורר

5 תגובות   קטגוריות: אינטרנט ו ווב2.0