הבוילמאניה הביאה הרבה מאד צקצוקי שפתיים חמורי סבר. הו, מה נהיה מאיתנו? עולם רק של צעירים? רק  של יפים? וגם שאלת ה100 מיליון דולר: "ומה, נניח שלא היה לה קול נפלא אז היה מגיע לה קיתונות בוז שנשפכו שם?".

אז התשובה הפשוטה: כן. 
- אם לבנאדם אין כישרון מוזיקלי והוא חצה את גיל 30 ועדיין הולך להתחרות בפסטיגלים למיניהם – מגיע לו יחס מזלזל
- ואם לבנאדם אין כישרון מוזיקלי והוא עדיין רוצה 5 דקות תהילה – עדיין מגיע לו יחס לעגני
- וכמובן, שאם בנאדם שנושק ל-50 (עם קול ענק) החליט להשתתף בתחרות שבמהותה שייכת לצעירים – אכן מגיע לו יחס מפוקפק עד שיוכיח אחרת ויפרוץ בשירה אדירה.

אז כן, גם אני התרגשתי מסיפור הברווזון, ומהקול עצמו, ומהחמימות הנאיווית שהתיכה לכמה דקות את הציניות הגודרת את ליבי, וגם אני הרגשתי קלה יותר, ומאמינה ביופי הפנימי ובכוח ההמונים לחבק קונפות.
אבל לרגע לא חשבתי שככה החיים צריכים להיות ולהיראות. ממש לא.

16 תגובות   קטגוריות: כללי