שני סרטים חדשים ושונים זה מזה מוקרנים אצלנו: "ההחלפה" של איסטווד, סרט שמתרחש בשנות ה-30 של המאה הקודמת, ו"ספק" של שנלי המתנהל שלושה עשורים מאוחר יותר. הראשון, סיפור היעלמותו של ילד והתמודדות האם עם ממסד אטום, השני סיפור של (יתכן) ניצול מיני של ילד ע"י כומר כריזמטי, והתמודדות אם-המנזר מול החשד הזה. לשני הסרטים האלו מאפיין אחד דומה: הצגת מעמד האישה בתוך מסגרת גברית נוקשה. בסרט הראשון נכלאת האם בבית חולי נפש על ידי המשטרה (על סעיף היסטריה, כמובן), ולשנייה, אין אוזן קשבת מול הגברים המצויים מעליה בהיררכיית הכנסייה.
המשטרה והכנסייה – מעוזים גבריים קשוחים חסרי רחמים ומסואבים שמנהלים קשר של שתיקה ואחווה פנימית, שנשים לא יכלו להתקיים בהם באופן מלא וראוי. בשני הסרטים יוצאי הדופן האלו הנשים מציגות כוח אמיתי שמפורר את היסודות האבסורדיים עליהם נשען הממסד.
ב"ההחלפה" (קומסי-קומסה), המשוואה ברורה. הרעים – רעים, הטובים – טובים, והאם צודקת מהפריים הראשון.
ב"ספק" המעולה, מתעתעים בנו הצופים ומעמידים אותנו במבוכה כבר מהפריימים הראשונים. הרי כולנו רוצים לאהוב את הכומר הנאור הפתוח זה ששומע מוזיקה חילונית, שותה עם סוכר, מתענג על אוכל, מלא חמלה ומהווה אוזן קשבת לתלמידים ולצוות. בכלל, אנו מורגלים בקונבנציות הז'אנר הזה: חדש מול ישן, פתיחות מול סגירות. במיוחד כשמנגד – שחורה, חמורת סבר, סגפנית, נוקשה – מצויה מריל סטריפ מקפיאת הדם. הנה, גם אנחנו נופלים בפח הזה, גם אנו רוצים להאמין שהיא יוצאת למסע הכפשה על רקע אגו ופחד שהרי באופן מסורתי, הגבר מסמל הצלחה, ניצחון, תעוזה, חדשנות, והאישה – זאת ששמה מקל בגלגלי הקידמה.
כל אחד משני הסרטים האלו מאיר תקופה אחרת בעולם נשי ומדוכא. שניהם בחרו להציג נשים חזקות המנהלות מלחמה מרת נפש, שאת תוצאותיה, תחוש עשרות שנים מאוחר יותר – כל אישה במערב.
והנה, עונה שביעית ל-"24", אלו שהביאו לנו נשיא שחור כאילו היה זה חזון אחרית הימים, מציגים לנו כעת – את נשיאת ארה"ב.
ופה, אצלנו, "ואלס עם באשיר" וקודמו "בופור" – עדיין שמים את הגברים הנפלאים שלנו בחזית. הם מיוסרים, הם לוחמים, הם עסוקים בנבכי נפשם או בהישרדות במחילות, יש ביניהם אחווה גדולה, ובעיקר אין להם נשים.
נדמה שהוליווד מוכנה לגבריות הישנה והטובה רק אם היא מגיעה מארצות הניכר (מידל-איסט, בלקן, נפולי – הולך) שם שולט החוק הישן – שאמנם עיר המלאכים כבר לא ממש מחוייבת לציית לו, אך בהחלט עדיין יכולה ליהנות ממנו…
(וכמובן, סחתיקה בענק על הגלובוס).
אולי עדיף ככה, תקראי את הכתבה על מחקר מעניין
http://www.nytimes.com/2008/09/09/science/09tier.html?_r=2
ככה מה? משטרה, כנסייה, הוליווד, ושאר מעוזי כוח בשליטה של מיינסטרים השבוי בקונבנציות מזעזעות? אני מדברת על עוד קריאות שונות של המציאות שהן לגיטימיות וחשובות להתפתחות החברה. אם בסרטים תמיד ראינו את הדפוס: הגבר נוחל מפלה (שלא באשמתו) – האישה עוזבת אותו, הגבר מעז להילחם על האמת שלו (נגד ממסד כלשהו) – והאישה מנסה למנוע ממנו מחשש לאבד נוחות..ועוד דפוסים מסוג זה – הרי שהיום הדברים יותר שונים.
ואסיים בנימה אישית: פעם הילדים שלנו אימצו רק גיבורים כמו צבי נינג'ה ואקשן פיגרס שסבן היה מוכן להמר עליהם, היום, הודות לחדירת התרבות היפנית לעולם הילדים, יש להם מודלים נוספים של בנות והם מאמצים אותן בשמחה ובוחרים בהן להיות השלוחה הוירטואלית שלהם במשחקי פנטסיה למיניהם…
בקיצור, לא מדובר על שיוויון והבדלים וכל הבולשיט, מדובר ברזולוציה. פעם המבט היה משטח – אישה כמו כל יצור (שהוא לא אנחנו) נכנס לקטגוריה הזאת (כמו לאסי, שחור, או הומו, לצורך העניין), היום המבט מבחין בפרטים ומוכן לשים אותם על השולחן או על קצה הר ברוקבק
על זה הפוסט שלי
1, הכול עובד הפוך על הפוך. כשהתרבות הופכת לנאורה יותר וכביכול משטיחה את ההבדלים,נוצרת תנועה הפוכה הנעה לכיוון חידוד ההבדלים הבסיסים
2, נמאס כבר מהרזולוציות, אי אפשר להתמודד עם זה. בגלל שבסופו של דבר הכול בסיסי, אישי וצפוי.
תרבות נאורה לא אמורה להשטיח הבדלים אלא לספק מודלים מגוונים
אהבתי את ההערה על הקולנוע הישראלי, ועל הוליווד שאוהבת אותו כזה, זה גרם לי לחשוב.
as for חדירת התרבות היפנית לעולם הילדים והשירות שהיא עשתה לנשים, ובכן – בואי נקווה שזה יעצר שם, התרבות היפנית ומעמד האישה, אפעס – לא לשם אנחנו מכוונות.
ואודי – אור הכתה אותך שוק על ירך…
נכון, שירי, יש חולות רעות שלא לומר קינקיות גם בתרבות היפנית, אבל היא הביאה גיבורות מדליקות, טשטשה מיניות וסטיגמות (בהרבה מקרים לא קולטים אם זה בן או בת),ועשתה כבוד לאגרופי המחץ של בנות סמוראיות מעולות…
במערב, הכי מדליקה היתה אולי בילבי, אבל גם היא גדלה "פרא", כי בכ"ז היא לא מודל באמת ראוי(פרועה ושובבה = חצי יתומה לא מחונכת)