כניסתם של מכשירי אולטרסאונד, ובדיקות DNA שמבטיחות לנו באחוזים ובסטטיסטיקות שהכל בסדר עם עוברנו – החדירה בנו הרבה ביטחון ומנעה סבל רב. אבל עם הביטחון וההסתמכות, הגיעו גם ההפרזה והאובססיביות. מסתבר שבמדינות מפותחות רבות לא דחוף להורים לבקר את העובר שלהם כל שבוע, אבל אצלנו - מה יותר טוב משליטה מוחלטת? בתרבות הישראלית שממשיכה לשאוב מהאתוס הציוני של בניית ילדים מושלמים (יש להניח כדי שיגנו עלינו בגופם המושלם בצבא), הורים מתעקשים להקיף עצמם עד כמה שאפשר בבדיקות קדם-הריוניות והצצות תכופות דרך האולטרסאונד (יש אומרים, מהגבוהות בעולם). אז נכון, היכולת  לדעת מבעוד מועד שהילד עשוי להיוולד עם שיתוק קשה, מאפשרת לנו להחליט על הפסקת הריון. אבל מה לגבי פגמים מינוריים?  חרש – משאירים? חסר כליה  – מורידים? איפה מותחים את הגבול? אז לפני שאושמץ כחברה בליגה נגד הפלות, נעמיד דברים על דיוקם: שקיפות, בדיקות, כל הכבוד לטכנולוגיה. אם הורים יכולים להימנע מסבל להם ולתינוק – מצוין! אבל אולי אפשר קצת אחרת? אולי מה שטוב לאירופאים (הרבה פחות בדיקות במהלך הריון) יכול להיות טוב גם לנו? לפעמים קצב התפתחות העובר שלנו אינו תואם את הממוצע שנקבע, ואז מי יכול לכמת את מפח הנפש, החרדה והציפייה שכרסמו בנו במשך שלושה חודשים, עד שהעובר החליט לזנק וליישר קו עם הטבלה? שלא לדבר על הפלות שלא בטוח שהיו צריכות להתבצע… בקיצור, צריך לעקוב - לא צריך להשתגע. 

לצערנו, במקום שאין תרבות אמיתית – הטכנולוגיה ממהרת למלא את החלל, ובמקום לשמש ככלי אחראי בלבד (יעודה מלכתחילה) היא הופכת למהות כולה.

ממקום אחר, ובאותו עניין: מגזינים אינטרנטיים, שלא כאחינו הפרינט, מדידים הרבה יותר. גם להם אולטרסאונד משוכלל ובדיקות DNA מהפכניות. בתנאים אופטימאליים, היכולת שלנו לדעת מי הקליק על איזו כתבה – עשויה לעזור לנו לקבל מושג מי "קהל היעד", לכוון אליו ולהצליח לתקשר אתו. בתנאים ריאליים – המרוץ אחר ההקלקה והסיבות לה – הופכים כל מוצר לגוף עבש חסר חיים ונטול תרבות. בעיתוני הפרינט יודעים כמה עותקים נמכרים. אף אחד לא יודע כמה כתבות נקראו,  האם רפרפו, או רק עברו על לוח המודעות. בקיצור, עיתון\מגזין – זו עסקת חבילה: אתה קונה, אנחנו ממשיכים בתמהיל הלא ברור שלנו ומקווים לטוב. בניוזלטרים הסיפור אחר – תוך זמן קצר מעלימים מדור "חלש", ומתגברים מדור "חזק". במינון סביר – זה בסדר, זה מקצועי וזה מתבקש! אבל כשזה הופך לאובססיה – ישנה סכנה גדולה שתוך זמן קצר תייצר תרבות שטוחה, חד גונית ולא מספקת. למה? אני מניחה שאם העיתונות היתה נמדדת באותו האופן, מדורי ספרות, ביקורות מחול, דעות חריגות ושאר אלמנטים תרבותיים "גבוהים" היו נכחדים, ותוך זמן קצר, הדור הבא אפילו לא היה מודע לקיומם.
חברות שמודדות הכל רק בערכים של כסף ורווח ומגייסות את הטכנולוגיה לצורכיהן, עלולות תוך זמן קצר ובלי משים לבער כל חלקה אליטיסטית, מתוך הטיעון שאין לציבור עניין בזה. ויש צדק בטיעון הזה משום שהמדדים מראים שהציבור אכן לא מעוניין ב"סחורה" הזו. אבל זהו טיעון דמגוגי שהרי גם ילדים לא תמיד מעוניינים באוכל בריא, ועדיין זה לא אומר שנעמיס עליהם המבורגרים. התפקיד של כל בן אדם אחראי – הוא לתת ערך מוסף –לילדיו, בעבודה או עם חבריו. אנחנו צריכים להציע יותר ממה שרוצים לקבל – מתוך תקווה שאם לא הפעם הזו אולי בפעם אחרת – מישהו ירצה מ"הסחורה" המפוקפקת הזו. וגם אם לא ירצו – לפחות ידעו שיש עוד דברים, יש היצע, יש עוד אפשרויות. למה להסתפק בפחות?

תגובה אחת   קטגוריות: כללי