התלבטתי מה יותר ידליק אותי  ל-wii. המשחק החדש של סימס – my sims
או Zelda: האם אני דומסטיק, אוהבת חברה, בניית בתים, עיצוב, ובורגנות במיטבה, או אולי מתבודדת מלאת הרפתקאות בסבך יערות, חוצת נהרות, ופוגשת יצורים מפוקפקים מאד… לא זה ולא זה, מסתבר. אז ככה, בשניהם לא הייתי מעורבת פעילה, אבל בעוד שבזלדה נהניתי לצפות, לפצח משימות, להיאבק במפלצות, לנווט במפות, להתייעץ עם רוחות, לאסוף רכוש, לצלול, לדוג, לעוף על גבי נשר ולהדהיר סוס (בזמן שלא הפכתי לזאב עם ראיית לילה), הרי שעם מיי-סימס נשארתי קצת אדישה.

כאילו, לבנות מחמרי גלם את הבית שלי? יצאה הנשמה עד שעשיתי כוננית ובחרתי טפט, ועוד מסתבר שכל תושבי העיירה מתגוררים במלון, ומחכים שאעצב להם בתים ואכניס אותם לשם. וכאילו זה לא מספיק, אני צריכה לבשל, לשתול עצים ולזכור להשקות אותם… אולי זה ישמח בני נוער, אבל אני, כאחת שיש לה מטלות בית – זה היה נראה לי מזוויע. תוך 4 דקות חיפשתי מישהו אחר שיעשה בשבילי את העבודה ויערבב את הטיח… אז יש עיר על שמי, ואנשים מרוצים, אבל בסופו של דבר לחייך, לחבק ולעבוד קשה – זה לא ממש אני – לא מחוץ לסימס ולא בתוכו… עזבתי את העיר רק כדי לגלות שטחים עצומים שמחכים להתיישבות חלוצית. ייאוש.
ולדעתי ישנו פאק קטן במערכת (אולי זו הבורות שלי), אבל שני עולמות שנוצרו בנפרד על ידי שני משתמשים שונים, אינם יכולים להיפגש. מוזר, כל כך מתבקש ללכת ברגל עד לעיר של השכן. חבל, מאד הרמטי וסגור, דווקא במקום שמאפשר כל כך הרבה חופש…
בקיצור, לא אני.

קטגוריות: כללי