באחת מתוכניות ערוץ 8 נראה אדם במשקל חצי טון, שסיפר על מאמציו לרדת במשקל. המצלמה נדדה לעבר ארגזי פפסי דיאט ודיאט-פיצה, שנערמו ליד מיטתו. מבחינתו של הבוּר המסכן הוא עבר לתזונה נכונה ומשטר בריא(המחשבה לשתות מים לא חלפה בראשו). עם כל כוח הרצון שהוא מפגין, הוא אינו מבין מדוע אין שינוי…
בפנינה הטלוויזיונית "הפינה" (מאת יוצרי "הסמויה"), אם נרקומנית שיוצאת משהייה ממושכת במכון גמילה, חוזרת להתגורר בחיק משפחתה – מאורת קראק. בפני בנה הצעיר, עומדת שתי אפשרויות בלבד: להיות דילר, להתלבש יפה ולנסוע עם חברים על המר גנובה, או לעבוד כמנקה שולחנות במקדונלד'ס עם משכורת זעומה, מנת השפלות, ובידוד חברתי. עם כל כוח הרצון של שניהם, מהלך הדברים די צפוי מראש…
באמריקן איידול, המקבילה של כוכב נולד שלנו, מצהירה אחת המתמודדות, שאם היא לא תיבחר לתוכנית היא לא יודעת מה היא תעשה. הייאוש, הבהילות והדרמטיות – נדמים אמיתיים. "אם אני לא שם אני לא קיימת", היא אומרת ומבטאת את תחושת ההמונים הכמהים לאור זרקורים. המחשבה, לעבוד קשה לא חולפת לרגע בראשה. כשהודחה, בגיל 18, היא שבורה – תהילתה כבר מאחוריה…
בשלושת המקרים, שלכאורה אינם מאד דומים, ישנו עקרון אחד מאחד: האמונה בכוחו של הפרט לחולל שינוי. תוצאת החלום האמריקני שהקצין עד מעבר לכל פרופורציות, הוא בבסיסו חלום מרהיב, שאומר: אינך חייב להיוולד לקסטה מסוימת, ללמוד במקומות הנחשבים, להכיר את השיח הנכון, או קשרים במפא"י… הפרט – בכוחו, כישרונו, מאמציו ורצינותו – יכול לחתור ולהגיע לפסגה. שוויון הזדמנויות, רק לבוא וליטול. המחשבה הזו מרוממת נפש – החזק\טוב\מוכשר שורד את החלש והפחות מוכשר. ככה פשוט: כוחו של היחיד. אחריותו של הפרט כלפי עצמו.
ובכל זאת, ארה"ב מתחילה בשנים האחרונות להתעורר מהחלום האמריקני שלה כשהיא מגלה ששכחה משהו הכרחי לקיומה– היא שכחה את אחריות הכלל לאותו פרט. הרי אי אפשר לתעתע בו כל הזמן, להשליך אותו לעולם התמודדויות קר, ולצפות להצלחתו. על כל מצליח יש מיליונים שלא.
אם עד לא מזמן ראו את מגיפת ההשמנה, כבעיה שעל הפרט להתמודד עמה לבד (או מקסימום בעזרת משפחתו הקרובה), הרי שבשנים האחרונות מתחילים להבין שהבעיה קשורה לחברה כולה, וגם היא אחראית למצבו של הפרט. מתוך הגישה הזו צמחו גם החובות שלה כלפיו (סימון מוצרים, הורדת שמני טרנס רעילים, חינוך והסברה, ובכלל, לאפשר אלטרנטיבות בריאות). כך גם עם כל ממתק חברתי מסמים, זנות, הימורים, ועד לתרבות הרייטינג על מצעדי החידונים, ותחרויות הריאליטי.
למרות החלום האמריקני בדבר כוחו של היחיד – על היופי והיתרון שבו – מתחילה גם לחלחל גישה של "התמונה הגדולה יותר" – של הפרט הנטוע בחברה – ועל אחריותה של החברה כלפי הפרט. עד כמה אחריות יש לכלל על הפרט, זו כבר שאלה נפרדת, אבל קודם כל יש לספק לו מצע הוגן. לא לנצל באופן ציני את חולשותיו – לא להזין חולשות אלו תדיר, ובטח לא לעלוב בו כשהוא לא מצליח לצאת מהמעגל שנקלע אליו.
לפרט יש אחריות מלאה על חייו, אבל אחריות קולקטיבית היא לא מילה גסה. היא הכרחית לנו כחברה.
איך מתרגמים אותה למעשה ? – אולי בפוסט הבא
 |
קטגוריות: כללי |  |
כל מה שאני אגיד רק ישמע טיפשי אחרי הפוסט האינטלקטואלי/פילוסופי הזה. כתבת יפה מאוד. למרות זאת אנסה לנחש את התשובה לשאלה בסוף הפוסט. אני מאמין שאחראיות קולטיבית אפשר לתרגם למעשים על ידי נתינת כלים (קרי: חכה ולא את הדג כמו בכוכב נולד)…
הי, אני באמת מתכוונת לכתוב פוסט המשך ולפרט
בגדול זה להציע עוד אלטרנטיבות (ולהאמין בהן, לא כמס שפתיים), לחנך למודעות (החכה) ובעיקר לחוקק חוקים שיגבילו את אלו שהכי מרוויחים מהניצול.
אין ספק שכל אדם הוא אדון לעצמו, ובו זמנית חי בתוך בלילה של גירויים שממנה הוא ניזון.
פוסט מעניין! אני מחכה להמשך…
זה מזכיר לי מחקרים חברתיים-פסיכולוגיים, שדיברו בעבר על כך שכל מה שמוגדר קולקטיבי הוא בדיוק נקודת המפלט של היחיד מעשייה, מה שנקרא – פיזור אחריות.
טלי, אני לא מטיפה לשלטון קומוניסטי
הפרט לא יכול להפסיק לזהם את הים, הוא לא יכול להפסיק לרסס אדמות בחומר כימי, הוא לא יכול לסמן בעצמו את המוצרים שאינם בריאים לו, והוא לא יכול לתת לתרנגולות לנוח… בקיצור, יש משימות שלא נועדו לפרט, אלא לאותם גורמים, תמיד קבוצה קטנה שבידיה נכסים רבים והיא מפעילה ומנצלת את כוחה לשלילה
החלום האמריקאי נועד לאלה שעוזרים לעצמם ומאפשר להרבה יותר אנשים "לאכול מהצלחת ",עדיין החזק יקבל הרבה יותר והחלש בקושי ישרוד. אבל אין ספק שהעצלן והנצלן יש להם פחות סיכוי מהחרוץ ומהיוזם, השיטה לא יכולה לתקן את הכל ,אבל בהחלט יכולה לצמצם בגדול.
אין ספק שלחינוך ,הסברה ורווחה בשילוב מיסוי דיפרנציאלי ,תפקיד חשוב באיזון השיטה לטובת החלשים והמוגבלים-יצירת אפליה מתקנת הינה לפי תפיסתי האחריות הקולקטבית במדינה מתוקנת .
הקשר למגיפת ההשמנה או לטיפשות האנשים בכוכב נולד , הינו מיקרי לחלוטין ואינו קשור לחלום האמריקאי או לתפיסה החברתית של הפרט אלא לתרבות העדר או חוסר תרבות של תעשיית תקשורת ההמונים .
אריה, תרבות עדר זה בדיוק "השיטה" – ולכן אין כאן מקריות. במקום שחברה מאדירה סלבס רק על היותם סלבס ולא על פועלם, "העדר" פועל על פי ההנחיות הלא-כתובות האלו. הצד השלילי של החלום האמריקני אומר שכל פרט בעדר הזה יכול לצאת מהעדר ולהסתדר וזה לא נכון – עובדה. בכל חברה יש עדר וצריך לספק לו מינימום של שדה מרעה
אין מה לעשות, מעצבן ככל שזה יהיה, אתה וכל מצליח אחר – קשור בשלשלאות לחברה בה הוא נטוע.
הבעיה שגם מצליחנים פועלים על פי אותו קוד הבורות – ומרעילים את המים שהם שותים מהם (אכול ושתה כי מחר נמות – לא עובד באמת), יש לנו אחריות חברתית עם כמה שזה מכביד ומרגיז
תרבות העדר איננה "שיטה " היא יצירת טבע של "אלוהים".
אם נצא לשדה המרעה-לסוואנה בקניה ,המקום הכי קרוב לראשוניות הבריאה נגלה שהחזק שולט לכל אורך שרשרת המזון ,בכל התחומים. במינים מסויימים יש אומנם אחריות קולקטיבית מוגבלת, שהינה תומכת הישרדות מובהקת ולא כתפיסת עולם חברתית. הרצון לשפר את מעמדנו מובנה גנטית בתוכנו ואיננו חלק מ"שיטה" או שליטה.
אל מה אתם מדברים ?
תראו את המציאות הקרובה בסוואנה המקומית.
המחסור באיזונים ( אלטרנטיבות לגיטמיות ) יוצר וואקום
ומי נשאב לוואקום- כן, הצבועים- הם באמת מגיעים כקבוצה כוחנית
המאמצת לחיקה, חוקי מוסר חדשים: כמו למשל- "משתמטים לא יגויסו למערך כוח העובדים שלנו….."
האם זה תפקידם ?
האם זה לא תפקיד שיועד למדינה ומוסדותיה שאמורים להיות חפים מאינטרסים.
הצדקנות המזויפת, יוצרת חרב פיפיות עבור החברות"החזקות" ולכן המהלך יתמסמס לו במהרה.
זה קורה כשאין הבנה, ואין הבנה נוצרת מראיה חד ממדית ומחסור בדיון אינטלקטואלי פתוח.
אריה, אתה עמוק בתפיסה הדארוויניסטית, שיש בה אמת, אבל זכור שיש "קריאות" נוספות של מציאות (בדיוק כמו שהושרשה הגישה הפרוידאנית, אבל לצדה התפתחו גישות נאורות לא פחות).לראות את הטבע ולהשליך על חיינו – זה אפקטיבי עד נקודה מסוימת, אבל מעבר לה היא הופכת לרעילה. נניח, טיעונים נוסח: "הגבר הוא לא מונוגמי, מסכן, אפשרו לו לזיין מהצד, הנה גם הבבונים ככה", או לחלופין, "כסו את עצמכן נשים ברעלות כי הגבר ממש מתגרה מהר" – לא ממש מועילים (אלא לקבוצה מסוימת).
בקיצור, תרבות אנושית – היא זירה נוספת, שיש בה גם את חוקי הסוואנה אבל יש בה יותר. שהחזק ישלוט, זה בסדר, אבל שיביא בחשבון שכשהוא שולט על אנשים ומשאבים – הם יגמרו בסופו של דבר, ולכן שליטה זה אומר אחריות. וכדי שתהיה אחריות צריך חוקים וגבולות ברורים.
בצעירותה של המדינה, כשנחשבנו עם הספר, רב המכר היה של פרוסט ולא של רם אורן. רובם כמובן רק רכשו ולא קראו, אבל – הסביבה החברתית – הכתיבה את ההתנהגות. אז אולי תרבות העדר היא יצירה טבעית אבל התכנים שהעדר צורך – היא יצירה תרבותית-מלאכותית.
ודוגמה נוספת, במחקרי התנהגות רואים שאנשים נוטים ללכלך את סביבתם כשמסביב מוזנח, ולהקפיד על ניקיון במקומות מסודרים. אז העדר מלוכלך או נקי? העדר פועל על פי תכתיב חיצוני. גם אם הוא ברברי הוא ירסן את עצמו, בדיוק כמו שגברי המערב למדו לכבוש את יצרם מול בחורות עם גופיות
וידידי, עם המעשים נמשכים הלבבות, כדברי חז"ל.
אור אני לא מאמין ביצירת חוקים שמגבילים אנשים. אני מאמין בלעודד את האנשים הנכונים. הגבלה זה לא פתרון, צריך פשוט לתת את הכלים ליצירה הנכונה.
ליאור, אני לא מתכוונת לחוקים נגד אנשים פרטיים, אלא לקבוצות כוח – גופים – שבאין גורם מגביל חזק – יעדיפו להרוויח עוד קצת על חשבוני
למשל, shell מעדיפה להיפטר מפסולת הדלקים שלה באוקיינוס האטלנטי ולשלם קנס של כמה מיליונים מגוחכים – זה הרבה יותר משתלם לה כלכלית!
למשל, חברות מתהדרות בתווית של מזון "100 אחוז אורגני", כשבפועל יש שם בקושי 30 אחוז. למה? כי אין ממש פיקוח.
בשיטת אריה ורטוריקת הסוואנה שלו – מי שיכול להרוויח יותר – ראוי שירוויח כי זה סימן שהוא החזק, השולט, ובראש השרשרת.
ולעניין הפוסט – יותר נעים, כדאי ורווחי לחברה שלנו להתחנף לפפסי ולהאמין למיתוג הבריאות של מקדונלד'ס מאשר להוקיע את הצריכה המרובה והלא בריאה.
וכך גם עם כוכב נולד - יותר אסתטי לדבר על "איזה יופי הנוער מכיר שירים עתיקים" ו"כוכב נולד מחזירה את האנשים לחנויות המוסיקה", מאשר לדבר על המקום שהיא תופסת בחיים והמסרים החלולים שהיא מעבירה.
בסופו של יום ,איו לנו ויכוח אמיתי. בוודאי שהמין האנושי התפתח מאז תקופה האבן אבל הגנים עדיין נמצאים בתהליך אבולציוני וטוב שכך (אולי בסוף הנשים ישלטו והגבר יצטרך לשמור על צניעותו..).
אחריות קולקטיבית היא צורך הישרדותי של המין האנושי ובלעדיו הוא לא יוכל להתקיים לאורך זמן ולכן אין ספק שאני אף מחמיר ממך בביקורת על התנהלות התקשורת ותפיסת התרבות החלולה שמובילה ארצות הברית.
אין לי ספק שהיא גם תהיה הראשונה לשלם את המחיר אם לא תשכיל לשנות
ולהשתנות ואני בטוח שכך יקרה,כי זה בסוד קיומה.
צריך להבין ש"החלום האמריקאי" שמייצג תפיסה כלכלית שוויונית יותר (ושלדעתי אין עדיין טוב ממנו בעולם ,על אף שבוודאי יש מה לשפר..)
איננו נושא הדגל של כל ה"רעות החולות " של החברה ,התרבות והתקשורת
אלא להיפך -השיטה הכלכלית הפתוחה תוביל את המהפכה התרבותית כחלק בלתי ניפרד מהישרדותה. כולי תקווה שמאמרך והתגובות שבאו בעיקבותיו יהוו אבן דרך בשינוי חשוב המתבקש לדעת כולנו.
בל נסחף, אריה, הפוסט שלי והשישה קוראים לא ישנו דבר!
ובכלל, אופטימיות לא מתלבשת עליך יפה, רק שחלילה לא תהפך לאיזה מחבק עצים ;-]
בתוך הסוואנה יש מינים שונים של חיות . האריה שוכב בשמש כשחבורת
הלביאות יוצאות לצייד וכשהן מביאות את הטרף הן נותנות לו לבחור את החלק שבא לו ,ללעוס אותו ,למלא את כרסו ורק לאחר שמסתלק האדון הן רבות על השיירים.
כפי שאת רואה "מלאכתם של צדיקים ,נעשית בידי אחרים ". כך גם השינוי ב"לקיחת אחריות קולקטבית" לפי אמונתי, ייעשה מעצמו לטובת כולנו ואילו הפוסט הזה יהיה אבן – מצבה למהפך זה .שישה מבקרים שילוו אותו לכל אורך קיומו בעולם ,זה בהחלט הישג לא מבוטל .
כמובן ש"פטור בלא כלום אי אפשר " אז לידיעתך העצים חשובים מאוד להישרדות העולם האקולגי ולכן אני שמח לחבק גם אותם בנוסף ללביאות ..
אור, אין לי מה להוסיף, אבל הבטחתי להשתתף בדיון.
אז לפרוטוקול: כן, סבבה.
רות.
וואוו, דודו, לצייתנות כזו לא ציפיתי.
ה-קשב