באחת מתוכניות ערוץ 8 נראה אדם במשקל חצי טון, שסיפר על מאמציו לרדת במשקל. המצלמה נדדה לעבר ארגזי פפסי דיאט ודיאט-פיצה, שנערמו ליד מיטתו. מבחינתו של הבוּר המסכן הוא עבר לתזונה נכונה ומשטר בריא(המחשבה לשתות מים לא חלפה בראשו). עם כל כוח הרצון שהוא מפגין, הוא אינו מבין מדוע אין שינוי…
בפנינה הטלוויזיונית "הפינה" (מאת יוצרי "הסמויה"), אם נרקומנית שיוצאת משהייה ממושכת במכון גמילה, חוזרת להתגורר בחיק משפחתה – מאורת קראק. בפני בנה הצעיר, עומדת שתי אפשרויות בלבד: להיות דילר, להתלבש יפה ולנסוע עם חברים על המר גנובה, או לעבוד כמנקה שולחנות במקדונלד'ס עם משכורת זעומה, מנת השפלות, ובידוד חברתי. עם כל כוח הרצון של שניהם, מהלך הדברים די צפוי מראש…
באמריקן איידול, המקבילה של כוכב נולד שלנו, מצהירה אחת המתמודדות, שאם היא לא תיבחר לתוכנית היא לא יודעת מה היא תעשה. הייאוש, הבהילות והדרמטיות – נדמים אמיתיים. "אם אני לא שם אני לא קיימת", היא אומרת ומבטאת את תחושת ההמונים הכמהים לאור זרקורים. המחשבה, לעבוד קשה לא חולפת לרגע בראשה. כשהודחה, בגיל 18, היא שבורה – תהילתה כבר מאחוריה…
בשלושת המקרים, שלכאורה אינם מאד דומים, ישנו עקרון אחד מאחד: האמונה בכוחו של הפרט לחולל שינוי. תוצאת החלום האמריקני שהקצין עד מעבר לכל פרופורציות, הוא בבסיסו חלום מרהיב, שאומר: אינך חייב להיוולד לקסטה מסוימת, ללמוד במקומות הנחשבים, להכיר את השיח הנכון, או קשרים במפא"י… הפרט – בכוחו, כישרונו, מאמציו ורצינותו – יכול לחתור ולהגיע לפסגה. שוויון הזדמנויות, רק לבוא וליטול. המחשבה הזו מרוממת נפש – החזק\טוב\מוכשר שורד את החלש והפחות מוכשר. ככה פשוט: כוחו של היחיד. אחריותו של הפרט כלפי עצמו.
ובכל זאת, ארה"ב מתחילה בשנים האחרונות להתעורר מהחלום האמריקני שלה כשהיא מגלה ששכחה משהו הכרחי לקיומה– היא שכחה את אחריות הכלל לאותו פרט. הרי אי אפשר לתעתע בו כל הזמן, להשליך אותו לעולם התמודדויות קר, ולצפות להצלחתו. על כל מצליח יש מיליונים שלא.
אם עד לא מזמן ראו את מגיפת ההשמנה, כבעיה שעל הפרט להתמודד עמה לבד (או מקסימום בעזרת משפחתו הקרובה), הרי שבשנים האחרונות מתחילים להבין שהבעיה קשורה לחברה כולה, וגם היא אחראית למצבו של הפרט. מתוך הגישה הזו צמחו גם החובות שלה כלפיו (סימון מוצרים, הורדת שמני טרנס רעילים, חינוך והסברה, ובכלל, לאפשר אלטרנטיבות בריאות). כך גם עם כל ממתק חברתי מסמים, זנות, הימורים, ועד לתרבות הרייטינג על מצעדי החידונים, ותחרויות הריאליטי.
למרות החלום האמריקני בדבר כוחו של היחיד – על היופי והיתרון שבו – מתחילה גם לחלחל גישה של "התמונה הגדולה יותר" – של הפרט הנטוע בחברה – ועל אחריותה של החברה כלפי הפרט. עד כמה אחריות יש לכלל על הפרט, זו כבר שאלה נפרדת, אבל קודם כל יש לספק לו מצע הוגן. לא לנצל באופן ציני את חולשותיו – לא להזין חולשות אלו תדיר, ובטח לא לעלוב בו כשהוא לא מצליח לצאת מהמעגל שנקלע אליו.
לפרט יש אחריות מלאה על חייו, אבל אחריות קולקטיבית היא לא מילה גסה. היא הכרחית לנו כחברה.
איך מתרגמים אותה למעשה ? – אולי בפוסט הבא
תגובות אחרונות