קחו תסריט: בעוד עשור שנים החברה הישראלית לא תצמיח כאן אף אומן. שום יוצר אמיתי שבוער לו מה להגיד לא יטלטל אותנו, שום יצירה לא תותיר בנו רושם – וזה מהטעם הפשוט – היא לא תכתב. הדור החדש לא יבעט בדור הישן, לא יפיח רוח חיים.

במדינת ישראל – יתהלכו אנשים מרוצים, רגועים (או.קי. למעט הסכסוך האזורי שבטח לא יגיע לפתרון). במדינת ישראל הגלריות ישרתו חברות מסחריות שיציגו אמנות מתחנפת, ופשוטה.

בדרך כלל יש בי אופטימיות. אני מאמינה במהפכות, בחתירה כנגד, בבעבוע של יצרים, אבל היום – לאחר שני אירועים – שלכאורה אינם קשורים – אני פסימית.

אני חושבת, שעשור מכאן, ילדים לא יצחיקו את החברים שלהם, נערים לא ישאלו בייאוש אופייני - מה הטעם בחיים, והמבוגרים ימשיכו לשתוק ולהסתיר את הסוד האפל והנורא. המבוגרים לא יספרו לצעירים על האפשרויות שיש, על יצירה אמיתית, על ברדק ושערוריות שמוציאים כל כך הרבה שטנה מהמיינסטרים אבל גם מצליחים להזיז אותו..

ולמה לכסות על הסוד? כי אנחנו אחראים לו, אנחנו דאגנו לפגוע בגֵן ההתפתחות, דאגנו להחריב ניצוצות של יצירה, של מרדנות, של אמירה אישית. הפחד הזה שיהיה למישהו משהו חריג לומר לא נתן לנו מנוח – ואנחנו עצרנו את זה!

דוגמה 1, ואל תקלו בה ראש היא חמורה בהרבה ממה שהיא נראית: הוזמנתי להיות הורה מלווה בטיול בבית ספר תל אביבי סטנדרטי. הצטיידתי כיאות ועליתי לאוטובוס מלא זאטוטים בכיתות ג', ד'. אז ככה, אני לא צריכה הרבה בשביל לדעת – בשורות הראשונות יושבים מורים, מלווים וילדים טובים; באמצע יושבים כל השאר (וכל אחד יודע שכאן מבחן האמת – מי חבר שלי, מי רוצה לשבת לידי, אילו קונספירציות נרקמו רגע לפני שהגעתי ושאר עניינים של מִדרג חברתי סבוך). בסוף האוטובוס – יושבים המובילים, הקולים והברדקיסטים, אלו שיעיפו עליך ביסלי גריל ויחייכו בחיוך שובה לב.

מה לעשות, מצבי העגום לא אִפשר לי לשבת בשורות האחרונות כימי הזוהר שלי, וכך נאלצתי לשבת בשליש הראשון, מחבקת את בני – שבגיל הזה עדיין לא מתבייש בי ואני לא מתביישת בו.. אבל אז המורה קראה לי וביקשה שאפנה את התיק שהבאתי (מלאן חטיפים שמטרתם בראש ובראשונה מיצובו של בני ברשימת הילדים המחוזרים). הבטתי בתדהמה אנה ואנה. אכן לא היה תיק ולא רמז לבקבוק שתייה. ירדתי והנחתי את התיק בבטן האוטובוס. רק את הנייד חילצתי משם ועליתי אתו (עוד לא קמה המורה שתפריע לי לקבל sms מהעולם החיצון). כעבור רבע שעה של נסיעה זה הכה בי. הנסיעה הזו לא דמתה לשום דבר שהכרתי. אין צחוקים, אין "ירידות", אין החלפות חטיפים וכיבודים, אין רעש. אין "תראו חמור" או "יווו הנה עזריאלי". 50 ילדים באוטובוס צח ומצוחצח מביטים קדימה אל מסך טלוויזיה מדוגם. "סוס פרא" הוקרן, ואני נשבעת שראיתי הרבה ילדים ממלמלים את הטקסט בעל פה. אלוהים, חשבתי לעצמי. הם הגיעו גם לכאן!

אז נכון, אין גרפיטי והשחתת האוטובוס, אין לכלוך על הרצפה, והמורים והנהג נהנים מהנוף והשקט. הכל נכון. אבל איפה האינטראקציה החברתית? השחרור מהמסגרת? הFUN? אני מביטה בעיניים המזוגגות של הילדים וחושבת איפה הילדים?

הפחד שהילדים יחרגו, יעשו משהו שמצריך התמודדות אמיתית, שיאמרו משהו שיגרום למורה להגיב אחרת, להתאמץ. הפחד הזה הוא שמדרבן את המערכת להעניק מרשמי ריטלין. כולם עייפים. המורים עייפים, הנהג עייף, המלווים עייפים. והנה, גם הילדים עייפים. איפה החוויות?

דוגמה 2, אמא מספרת על השינוי המדהים של הריטלין על בנה (כדי להסיר ספק – הוא מהבודדים שאכן זקוקים לו). "את יודעת שחלק מתופעות לוואי זה טורט סינדרום", היא אומרת, וגם: "הוא נרדם רק בחצות. אבל כל עוד הוא קם בבוקר – זה בסדר", והיא מסכמת: "כולם מרוצים, במיוחד הילד".

אני כל כך מתפתה: ציונים טובים, ריכוז גבוה, מורים מחבבים אותו, ילדים מתחברים אליו. כל השפע והטוב שיש לסביבה להציע.

אבל הברדקיסט הזה היה צריך להיות משורר, הברדקיסט הזה היה צריך למתוח בד ולצרוח את נשמתו במשיכות מכחול, או לכתוב מחזה בחדרו, משולל בחברים אבל משופע באמירה, בתחושה, בשליחות.

הברדקיסט הזה, לאן הוא הולך מכאן? מה יהיה אתו? הוא בטח יתקבל לראיית חשבון או מנהל עסקים. הוא בטח גם ידע לדבר עם מנהל הבנק בגובה העיניים ככה שלא ידפוק אותו עם ריביות, אבל האם נשמתו תרעד כשהוא יקרא את בודלר, גתה או בוקובסקי? האם לבו יצרח, האם יתפתל, האם יבקש להותיר חותם?

רייצ'ל קארסון, מחברת הספר "האביב השקט", מדברת על פגיעת האדם בסביבה. "האביב הזה", היא אומרת, "היה נטול קולות". ציפור לא צייצה, מים לא פיכו בערוץ הנחל, חיות לא הילכו. קארסון הכריזה על אובדן הטבע, אבל כעת צרכי האדם התרחבו והם כוללים את האנושות כולה. גם ילדים הם משאבים וגם אותם הם מדללים, הופכים סינטטיים, מעקרים את הספונטאניות, והטבעיות.

בעשור הבא – ילד לא ימרוד, לא יושעה מבית הספר, לא ירשום גרפיטי בשירותים. על שום ילד יאמרו "יש לו פוטנציאל אבל הוא לא ממומש". בעשור הבא צחוקם של הילדים יהיה מלאכותי, ואנחנו נסתיר את העובדה הזו. יהיה לנו הרבה יותר נוח

קטגוריות: זהות, חברה ו כללי