זוכרים את המשחק שרוב הבנות קיוו ל"אמת" (נכון שאתה..) ורוב הבנים קיוו ל "חובה" (כל משימת התאבדות – הולך!). בבסיסו של המשחק עמד עקרון אחד. מלבד שעשוע חברתי – הוא חשף את המאווים הכמוסים. במעגל המכושף, בו ידעו את מי דנה אוהבת (ושלחו אותם ל-"7 דקות בגן עדן" ) – היה אפשר להציג את התחושות האמיתיות. היה מותר לסרס קצת יותר את הטכנו-נרד שבסביבה, והיה אפשר לעשות עוד סיבוב נשיקות על מלכת הכיתה… אבל איך שלא תסתכלו על זה – זה היה אמיתי! וידענו את זה.

החוכמה הזו לא נטשה אותנו. אנחנו יודעים מתי משחקים אתנו ואנחנו יודעים מהי האמת. לכן, כשלמוצר אנמי מגיע מיתוג סקסי או מוצר שמרני משווק באריזה מהפכנית – זה מקומם אפילו מבלי שניתן את הדעת על כך. תקראו לזה אינסטינקט צרוף… אבל כשמוכרים לנו סיפור ללא כל קשר למוצר זה מרגיש מודבק כמו פאת שיער חיונית על ראשו של גבר מקשיש (ויקום זה שלא נרתע כשהוא נתקל באחת כזו…).

העיקרון פשוט: כשהתבקשנו לנשק את המנוזל של הכיתה, כולם ידעו שקיבלנו "עונש", וכשהתבקשנו לנשק את השווה של הכיתה, כולם ידעו שקיבלנו "פרס". ככה זה עובד. ועל אותו מודל: אם יש לכם חננה מוצר (לא בושה) – תנו לנו משימה, אם המוצר הוא cool-super – תנו לנו נשיקה. אל תבלבלו בין השניים (אנחנו הרי ממילא לא עושים זאת…). אז אכן, סיפור זה כל הבידול אבל יש לדייק – סיפור אמיתי זה כל הסיפור.

ולסיום:

הערת אזהרה (לחברות): אל תתפתו. הביטו היטב בחברה ובמוצר שלכם. דעו מי אתם.

הערה בטאבו (לפרסומאים): דעו לאן אתם הולכים, ואל תדביקו לנו בוּסות במקום שלא צריך.

הערת שוליים: הפוסט הזה לא כולל את אותן חברות שיכולות להזרים כל כך הרבה כסף עד שהן יוצרות מציאות ובסוף אף גורמות לנו להאמין, שגם, נניח, יופלה (חרא מוצר, בואו נודה) זה בעצם fun-fun-fun וטעים בטיRוף.

קטגוריות: אינטרנט, ווב2.0, זהות, חברה, פרסום ו שיווק