מארק ג'ייקובס הביט מדוכדך בתיקים שהציגו בפניו. עוד פחות משבועיים ימים תוכרז הקולקציה החדשה בתצוגת אופנה חגיגית ושום דבר לא התקרב לחזון שלו.
"אני רוצה לרגש! לא פחות מזה", נזף בדרמטיות אופיינית ופסל את כל הדגמים.
אחת המעצבות הבכירות לא התאפקה וסיננה בתסכול: "בסוף אני אעקור את הלב שלי ואמרח אותו על הבד, זה בטוח ירגש אותו".
ג'ייקובס לא היסס כשנתן לה חצי שעה לפנות את הדברים שלה וללכת הביתה. "עם חוצפה אני יכול לחיות אבל לא עם חוסר עדכנות", הבהיר לעובדיו המופתעים. "אני מתפלא איך היא לא ידעה את זה, כבר אי אפשר לרגש עם לב מדמם, מיאקי עשה את זה בסתיו 2002."
אז איך בכל זאת מצליחים לרגש באווירת ה"היינו-ראינו-חווינו-עשינו"? איך מוצאים את הדבר הקטן הזה שיהווה את ההבדל, שיספק חוויה, שילכוד את תשומת הלב?
השמועה על סיבת הפיטורים עשתה לה כנפיים. מאוחר יותר, כשהתכנסו כל המכובדים – מכתיבי אופנה, עורכי מגזינים ואנשים המרימים ומורידים מותגים בהינף גלגול עיניים - לחזות בתיקים (הסטנדרטים, יש לציין…), הם ראו לפני הכל גאון אקסצנטרי שלא מוכן, אפילו תיאורטית, להעתיק ממתחריו. על המסלול אמנם הוצגו התיקים אבל מעליהם ריחפה בדיחה – וזה מה ששבה את לבם.
מארק ג'ייקובס לא נתן להם תיקים הוא נתן להם נושא שיחה.
אין ספק, השטן אולי לובש פראדה אבל הקלשון – זה האקססוריז שג'ייקובס קיבל לעצב.
יוצרים סיפור. זה כל הבידול.
לכתוב תגובה